בחירות מקומיות ובעיות לאומיות

בחירות מקומיות ובעיות לאומיות

08 בנובמבר 2008 | שמואל נילי

מה זה תוכנית הבראה? [...] לא צריך שום תוכנית הבראה. צריך תיקון בחשיבה של ממשלת ישראל לגבי עיריות. (שלמה להט [ציץ'], 1993)

האזרח תובע מראש עיריית ירושלים, כמו שתובעים אזרחים בכל מקום אחר [..] רמה גבוהה של אחריות לאיכות החיים בעיר, לתחבורה מסודרת, לחינוך ברמה טובה, לבתי כנסת, לגנים, לכבישים ולמדרכות. אבל הסמכות שיש לראש העירייה לפי שיטת הממשל הקיימת, פחותה בהרבה מסמכותו של פקיד בדרגה בינונית בכל משרד ממשלתי. הדברים גובלים בדרך כלל באבסורדים, שאלמלא התנסיתי בהם באופן אישי מאות פעמים, גם אני הייתי מתקשה להאמין שכך נוהגים במדינה מודרנית בסוף המאה העשרים. (טדי קולק, 1993)

כאשר הבחירות ברשויות המקומיות עומדות בפתח השאלה המהותית איננה 'מי אשם' בגירעונות העתק שנצברים מחדש בכל כמה שנים באין ספור רשויות ונפתרים שוב ושוב בהסדרים ארעיים מטעם השלטון המרכזי. השאלות המהותיות יותר הן מי עוסק בעצם המבנה של יחסי השלטון המקומי והמרכזי, מי מציב לעצמו את הגדרת המבנה הזה ופתרון הבעיות הקשורות בו כמטרה ואם (וכיצד) התקשורת הארצית, המעצבת המרכזית של סדר היום בישראל, מקדמת את הנושא. גם כאשר ישנו סיקור – מצומצם – של הבחירות המקומיות בתקשורת הארצית, עצם הסוגיה העקרונית של יחסי שלטון מקומי ושלטון ארצי נותרת רחוקה מסדר היום. ייתכן ששמעתם מי מתמודד באיזו רשות מקומית, ואולם סביר להניח שלא שמעתם מי מציע לפעול בעניין הקשר בין השלטון המקומי לארצי. הן התקשורת הן הציבור לא רואים בקשר הזה סוגיה לאומית.

המשמעות של התעלמות זו ניכרת בהקשר הציבורי בראש ובראשונה באדישות בקלפיות. כמו שיעורי ההצבעה בבחירות הכלליות, גם בבחירות המקומיות אחוזי ההצבעה הולכים וקטנים, ואם 60% הצבעה הם צפי מפחיד בבחירות הכלליות, בבחירות המקומיות זהו נתון נפלא וככל הנראה לא נתקרב אליו, אחרי 50% בבחירות 1998 ו-40% בבחירות 2003.שיעור הבחירה בבחירות בישראל, http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2808298,00.html הצעות שונות הועלו כדי 'לטפל' בשיעור ההצבעה הנמוך. במישור החקיקה הועלתה כבר לפני עשור הצעה לחובת הצבעה, בהתבסס על דוגמות ברחבי העולם.פרלמנט, גיליון 22, להצביע- זכות או חובה?. אך מה בעניין התפיסה השורשית השלילית של הפוליטיקה המוניציפלית והזיקה בינה לבין הפוליטיקה הארצית? התקשורת אינה תורמת, בלשון המעטה, לקידום מודעות או עמדה ציבורית חיובית יותר אף באחד משני הנושאים.

נראה כי היום הציבור מאחד במובנים רבים בין השלטון המרכזי למקומי – ולא לחיוב. תחושת הניכור והמיאוס מהפוליטיקה איננה תחומה לרמה הארצית. כאשר ברשויות מקומיות רבות מערכת הבחירות נראית כמו סיפור של יריבויות משפחתיות וחתירה לא לשירות הציבור כי אם לשירות עצמי בלבד אין סיבה שדווקא הפוליטיקה המקומית תיתפס כנקייה וטהורה. ביטויים בנוסח 'כל הפוליטיקאים אותו הדבר', 'לאף אחד לא אכפת מהציבור' ו'כדי להגיע לצמרת צריך להיות מושחת' כבר מזמן שכיחים בשיח הציבורי בישראל, והם תקפים לרמה המקומית באותה המידה שהם תקפים לרמה הארצית. כאשר בית הספר ברשות המקומית גרוע ובבתי הספר ישנה שוב שביתה האם האשמים העיקריים הם ראשי העיריות? השרים? חברי הכנסת? נראה שבעבור חלקים הולכים וגדלים בציבור התשובה פשוטה – 'כולם יחד'.

התפיסה בציבור יוצרת מצב מורכב ביום הבחירות כאשר שתי עמדות סותרות במהותן נפגשות. על פי עמדה אחת השלטון המקומי מתעסק לכאורה בזוטות – כשעל הפרק ממשיכות לעמוד שאלות ביטחון וכלכלה כבדות משקל, העיסוק בסוגיות מוניציפליות נראה לרוב משני. העמדה הנגדית נשענת דווקא על הייאוש מן הפוליטיקה הארצית ועל פיה 'כל המנהיגים אותו הדבר', ובבסיסה ההנחה שהבחירה בראש עיר שיקדם חינוך, תרבות ופנאי חשובה ומשפיעה לא פחות, אם לא יותר, מבחירה לכנסת. יש היגיון בשתי העמדות, אך דווקא האופן שבו התקשורת מגשרת ביניהן מצביע על הבעיה המרכזית בהקשר של השלטון המקומי – יחסיו המבניים עם השלטון המרכזי.

התקשורת מציגה במובלע את העמדה שהפוליטיקה המקומית מעניינת רק אם היא משליכה במובן כלשהו על נושאים לאומיים. מצב הרשויות המקומיות לא יכול להיות חשוב לציבור כולו 'סתם כך', גם אם הוא תולדה ישירה של הזיקה הבעייתית בינן לבין הפוליטיקה הארצית. בתקשורת הארצית מוקדש נפח סיקור מסוים לבחירות בתל אביב, בהיותה המטרופולין המרכזית של המדינה, ובצדו נפח סיקור על הבחירות בירושלים – בהיותה הבירה שבה ליחסים בין מגזרים (דתיים–חילוניים, יהודים–ערבים) יש חשיבות סמלית ניכרת. ההשתתפות (או אפשרות ההשתתפות) של דמויות 'ארציות' – אריה דרעי, ארקדי גיידמאק, דב חנין – מספקת זווית נוספת לסיקור. במילים אחרות, התקשורת הארצית תספר לבאר שבעי על ההתרחשויות בתל אביב ובירושלים, אך התל אביבי לא ידע מה מתרחש בבאר שבע רק מתוך חשיפה לתקשורת הזאת. כל משרד יחסי ציבור שמטפל במועמדים לרשויות המקומיות שאינן תל אביב או ירושלים ידע לספר שסיכוייו 'להכניס' את המועמד לתקשורת הארצית, ודאי אם יציג רפורמה ביחסי שלטון מרכזי-מקומי, קלושים עד אפסיים. אזכור ארצי לנושאים מקומיים יהיה על רקע 'גימיקים' בלבד, ולרוב הם יופיעו בירושלים או בתל אביב – דוגמת שלט של מועמד לראשות מודיעין שהוצב באחת היציאות של נתיבי איילון.http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2808162,00.htm.

הכוונה אינה שהתקשורת הארצית צריכה לעסוק באופן מסיבי בכל מערכת בחירות מקומית. ראשית, הדבר יצריך משאבים לא סבירים – מול מאות רשויות שבכל אחת מהן כמה מועמדים אם לכל מועמד יועמד צוות שלם העמל על מערכת התקשורת, מערכת עיתון שלמה יכולה להיות מושבתת. שנית, כל ידיעה תקשורתית תמיד באה על חשבון ידיעה אחרת, ואם להשתמש בלשון מוקצנת בכוונה תחילה, עתיד האומה לא יושפע מממספרם של פסי ההאטה באזור כלשהו בהוד השרון כפי שיושפע מהתפתחויות בנושא הגרעין האירני. שלישית, אפשר לטעון שלהתפתחויות בבירת הממשל של ישראל יש משקל ארצי ברור וכך גם להתפתחויות בבירתה הכלכלית – אבל להתפתחויות מקומיות 'באמת' יש מקום טבעי – המקומונים, והם כבר חודשים מכסים לעייפה את מערכות הבחירות בכל רשות. רובנו 'פוגשים' את הפוליטיקה המקומית בתקשורת הארצית רק כאשר רשות עירונית כלשהי, לרוב אחת מן הגדולות, מבצעת 'תרגילי מצלמות': על רקע זעקות על היעדר מימון ממשלתי מושמעים איומים על קיצוץ בשירותים חיוניים והוצאת קשישים לרחוב, כדי לכופף את ידו של משרד האוצר ולקבל סיוע כספי מידי. התמונה המכוערת המשתקפת מכך מקדמת כמובן את אדישות הציבור ביום הבחירות לרשויות המקומיות.

הטענה היא שהתקשורת צריכה לקדם שינוי מהותי באופן שהפוליטיקה המקומית ככלל נתפסת. כאשר פקידי האוצר וראשי עירייה לדורותיהם מתווכחים ביניהם מיהו האשם בגירעונות העתק, ייתכן שעל התקשורת לסקר את הנושא לא כמשבר נקודתי, כפי שכבר קרה עשרות אם לא מאות פעמים ('עיריית X צברה גירעון של Y מיליוני שקלים'), אלא כסוגיה לאומית מערכתית. השאלה שצריכה להישאל אינה מי אחראי לגירעון הנוכחי אלא במקומה יש להעלות מגוון שאלות אחרות: מה עשו כדי לטפל באופן שיטתי בתהליך צבירת הגירעונות? אילו גופים בדקו את התופעה ומה היו המלצותיהם? האם ובאיזו מידה הן יושמו? אם לא יושמו, מדוע? בהקשר הזה כדאי לשים לב למתרחש בעניין סיקור נושא החינוך בשנים האחרונות. אין פלא שכל מי שרואה בעצמו פוליטיקאי בכיר ברמה הארצית נוקט עמדה כלשהי בנוגע למערכת החינוך. ראשי ממשלה אולי עדיין נמדדים בראש ובראשונה ביכולתם להנהיג מדיניות ביטחון שקולה ולקדם כלכלה יציבה, אך פוליטיקאים בכירים רבים – שלא לדבר על כל מי שרואה את עצמו כראש ממשלה בכוח – מתבטאים לעתים קרובות בנושאי חינוך. הדבר משקף הבנה שמדובר בנושא שהתקשורת – והציבור – נותנים לו חשיבות רבה.

דינמיקה דומה יכולה – וצריכה – להתרחש גם בקשר בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי. הציבור הישראלי אולי שבע כבר מדוחות של ועדות, למשל, אך הוא מכיר רבים מהם וזוכר אותם, בין השאר משום שהתקשורת טורחת להזכירם. כאשר מדובר בנושאים צבאיים אף אחד אינו מופתע שמושגים כמו 'דוח אגרנט' (1973) ו'דוח וינוגרד' מוכרים כל כך. אינדיקציה דומה לעליית חשיבותו של החינוך היא שדוח שוחט הוא כבר שם מוכר כמעט בכל בית בישראל. אבל בכמה בתים במדינה מישהו הכיר, שלא לדבר על היום, את דוח ועדת נאמן על מצב השלטון המקומי (1992)? ומה בעניין דוח זנבר בנושא (1981)? כאשר הנושא חשוב מספיק, גם השנים אינן מקהות את הזיכרון.

כל עוד סיקור מתמשך של יחסי שלטון מרכזי ומקומי יופקד אך ורק בידי המקומונים, העניין לעולם לא יוגדר סוגיה לאומית, בין השאר משום שהמקומונים מתמקדים, באופן טבעי, בנגזרות מקומיות באמת. פסי ההאטה בהוד השרון אולי לא צריכים לפתוח את מהדורת החדשות – אבל אין סיבה שרפורמה ביחסי הרשויות העירוניות והשלטון הארצי לא תהיה נושא מוביל. כולנו מסכימים כי התנהלות השלטון המקומי משפיעה בסופו של דבר על חיי היום-יום של כל אחד מאתנו. ואולם מי עושה משהו בעניין? ומי בוחן את התנהלותו היום-יומית של השלטון המקומי אל מול השלטון המרכזי? היעדר שימת הלב של התקשורת הארצית אל המבנה הרעוע של יחסי השלטון המקומי והמרכזי משקפת השלמה עם הסטטוס-קוו הבעייתי, והצביע עליו בין היתר גם מבקר המדינה, במקום הירתמות לקידום שינוי.

שינוי משמעותי יבוא רק כאשר התקשורת תעסוק בנושא יחסי שלטון מקומי ומרכזי כבעיה מערכתית ובהתאם לכך תציב זרקור על פוליטיקאים שיוזמים ברמה הארצית תהליכים פוליטיים רציניים של הנהגת כללי משחק ברורים, הגיוניים ומוסכמים בין הרשויות המקומיות לשלטון המרכזי. כאשר התקשורת תדון בסוגיה הזאת כסוגיה לאומית משמעותית, יותר פוליטיקאים יתמקדו בקידום רפורמה כזו, בידעם כי גם הציבור, שנחשף יותר לסוגיה, מגלה עניין רב יותר. עבודת העיריות תיהפך למסודרת יותר, ממוקדת יותר במעש ולא במילים ובתרגילי יחצ"נות, ואולי גם אמון הציבור בפוליטיקה המקומית – והארצית – יתחדש אט-אט.

כמובן, יש כאן 'שאלת ביצה ותרנגולת', כי בלא גירוי מוחשי התקשורת לא תקדם מלכתחילה סדר יום שכזה. אבל הנה, מתקרבות גם בחירות כלליות – למגינת לבו של הציבור שעייף כבר ממערכות בחירות. האם יהיה מועמד לראשות הממשלה שיציב רפורמה ביחסי השלטון המרכזי והמקומי במקום מכובד בסדר העדיפויות? ספק רב. אבל אם התקשורת תנסה, הסיכוי יגדל. אם לא כן, משפטים דוגמת דבריהם של צ'יץ' וקולק שנאמרו כבר לפני 15 שנים לעולם לא ייהפכו לאנקדוטה היסטורית אלא רק ימשיכו לתאר מציאות חיה ובעייתית.

הערות שוליים

רק רגע... נבקש את אישורך לתנאי השימוש בקובץ

על מנת להוריד את קובץ הנתונים, יש למלא את הטופס הקצר הבא. במידה ויהיו עדכונים או תיקונים לקובץ הנתונים ניצור קשר באמצעות הדוא"ל.

שימו לב, הנתונים הניתנים להורדה מאתר זה הינם רכושו הבלעדי של המכון הישראלי לדמוקרטיה (ע"ר) ומועברים אליכם לצורך לימוד או מחקר בלבד. במידה וייעשה פרסום של המידע במסגרת הלימוד או המחקר, יש לדאוג למתן קרדיט באופן הבא: "הנתונים באדיבות מרכז גוטמן לסקרים שבמכון הישראלי לדמוקרטיה (ע"ר)". במידה וייעשה פרסום של המידע במסגרת המחקר, נשמח לקבל עותק של הפרסום, משום שאנו יוצרים ספרית מחקרים המבוססים על מאגר הנתונים של מרכז גוטמן. לקריאת מסמך תנאי השימוש, נא ללחוץ כאן.

פרטי משתמש שהם חובה מסומנים בכוכביות (**).

** שם פרטי: שדה חובה
** שם משפחה: שדה חובה
תואר:
מקצוע:
** מוסד / ארגון: שדה חובה
מחלקה:
** מדינה: שדה חובה
** דוא"ל: שדה חובה
הערות / שאלות:

חובה לאשר את תנאי השימוש