הממשלה ה-33: קווים לדמותה

ב-18 במרס 2013 הושבעה הממשלה ה-33 של מדינת ישראל, ממשלת נתניהו השלישית. הממשלה החדשה נשענת על קואליציה בת ארבע סיעות המחזיקות יחד ב-68 מושבים בכנסת ה-19: ליכוד-ביתנו (31 מושבים), יש עתיד (19), הבית היהודי (12) והתנועה (6). הממשלה כוללת 22 שרים, שמונה פחות מהממשלה הקודמת שכיהנה. לתשעה מתוך השרים תהיה זו הכהונה הראשונה בתפקיד שר.

תהליך הרכבת הממשלה ומאזן הכוחות הפנים-קואליציוני

שיטת הבחירות הארצית-היחסית והמבנה החברתי ההטרוגני ועתיר השסעים יוצרים בישראל מערכת רב-מפלגתית. כל הכְּנָסות שכיהנו במהלך ההיסטוריה כללו עשר מפלגות לפחות, ומעולם לא אחזה מפלגה יחידה ברוב של מושבים בכנסת. מצב זה מביא לכך שכל הממשלות שכיהנו בישראל היו ממשלות קואליציוניות. מהבחינה הזו, הממשלה החדשה אינה מביאה עמה, כמובן, חידוש. היא נסמכת על קואליציה בת ארבע סיעות האוחזות ב-68 מושבים. זהו רוב קטן יותר מהרוב שתמך בממשלה הקודמת שהורכבה לאחר בחירות 2009. אז נסמכה הממשלה על קואליציה בת שש סיעות עם רוב של 74 חברי כנסת.

דומה שתהליך הרכבת הממשלה היה הפעם קשה במיוחד, בעיקר בשל "ברית לפיד–בנט", אותו שיתוף פעולה הדוק שנכרת בין מנהיגי שתי השותפות הקואליציוניות הבכירות – יש עתיד והבית היהודי. לשתי סיעות אלה יש משקל שווה (31 מושבים) לזה של סיעת הליכוד-ביתנו. עובדה זו, בצירוף סירובה הנחוש של מפלגת העבודה בהנהגת שלי יחימוביץ' להצטרף לקואליציה, העניקה ללפיד ולבנט עמדת מיקוח חזקה. אולם אף שתהליך הרכבת הממשלה נמשך עד הדקה התשעים ממש, והיה מלווה ב"ספינים", בדיס-אינפורמציה ובמשברים למכביר, המספרים מעידים על כך שהוא לא חרג משמעותית מתהליכים קודמים. נתניהו ניצל אמנם עד תום את פרק הזמן שהחוק מקציב כדי להרכיב לממשלה, אך כפי שעולה מתרשים 1, משך הזמן "ברוטו" (מיום הבחירות עד יום השבעת הממשלה) עמד על 52 ימים, בסך הכול שלושה ימים יותר בהשוואה לפעם הקודמת.

תרשים 1: משך תהליך הרכבת הממשלה (בימים)*

 * מספר הימים משקף את ערך ה"ברוטו" של התהליך: מיום הבחירות ועד יום השבעת הממשלה החדשה בכנסת.

הממשלה הנכנסת, כמו שלוש קודמותיה, תתבסס על סיעת שלטון שתימצא בעמדת מיעוט בקואליציה. כלומר, לליכוד-ביתנו יהיה גרעין שליטה של פחות מ-50% (31 מתוך 68 מושבים). לעובדה זאת יש השלכות משמעותיות בדבר יכולת המשילוּת של ראש הממשלה. כאשר סיעתו של ראש הממשלה נמצאת בעמדת מיעוט בממשלה, האילוצים הקואליציוניים גדלים מהותית, שכן השותפות נהנות מעמדת מיקוח חזקה. מצב שבו לסיעת השלטון יש גרעין שליטה נמוך יותר מחצי, הוא תופעה חדשה יחסית בהיסטוריה הפוליטית בישראל. עד שנת 1996 נהנו בדרך כלל סיעות השלטון מרוב מוצק בקואליציה. המקרים החריגים היו ממשלות אחדות, כגון אלה שקמו לאחר הבחירות של 1969 1984 ו-1988. אולם מאז 1996 נחלשו עד מאוד המפלגות הגדולות, ומפלגות השלטון נמצאות בעמדת נחיתות בקואליציות שהן מובילות. מבין שבע הממשלות אשר כיהנו מאז 1996, רק באחת (ממשלת שרון השנייה) היה לסיעת השלטון רוב בקואליציה.

גודל הממשלה (מספר השרים)

עמדת המיעוט של הליכוד-ביתנו בתוך הקואליציה מאוזנת על ידי העובדה שהיא תהנה מרוב בקרב חברי הממשלה (השרים). 12 מתוך 22 חברי הממשלה שהושבעו משתייכים לסיעה זו, כאשר תפקיד נוסף (שר החוץ) שמור עבור אביגדור ליברמן. רוב זה חורג מעקרון היחסיוּת להקצאת שרים. לפי עיקרון זה, הידוע בישראל כ"מפתח מפלגתי", הקצאת תפקידי השרים נעשית בצורה המשקפת את משקלה היחסי של כל שותפה בקואליציה. שותפה גדולה תקבל מספר רב יותר של תפקידי שרים משותפה קטנה.

בממשלה ה-33 המפתח המפלגתי יושם בצורה שונה עבור כל אחת מהשותפות. אם נבחן את מספר תפקידי השרים שהוקצו לכל שותפה, ניווכח שהליכוד-ביתנו והתנועה קיבלו מפתח נדיב יותר (ראו לוח 1). התנועה קיבלה שני תפקידי שרים, אחד עבור כל שלושה חברי כנסת המייצגים אותה. זהו מפתח נדיב יותר בהשוואה לשתי השותפות האחרות, והוא נובע מכך שהתנועה הייתה הראשונה לחתום על הסכם קואליציוני. יש עתיד והבית היהודי קיבלו שר עבור כל ארבעה חברי כנסת בקירוב. סיעת השלטון, הליכוד-ביתנו, קיבלה את המפתח הנדיב ביותר: שר אחד עבור כל 2.6 חברי כנסת בקירוב.

לוח 1: הקצאת תפקידי השרים בממשלה ה-33

סיעה	מספר מושבים	מספר שרים	מפתח
ליכוד-ביתנו	31	12	שר ל-2.6 ח"כים*
יש עתיד	19	5	שר ל-3.8 ח"כים
הבית היהודי	12	3	שר ל-4 ח"כים
התנועה	6	2	שר ל-3 ח"כים
סך הכול	68	22	שר לכל 3.1 ח"כים

* אם נכלול בחישוב גם את תפקיד שר החוץ, השמור לאביגדור ליברמן, מדובר במפתח נדיב אף יותר המתקרב לשר עבור כל 2.4 ח"כים.

הממשלה הנכנסת מונה עם השבעתה 22 שרים. צמצום בגודל הממשלה היה אחת ההבטחות הבחירות של סיעת יש עתיד. אמנם, הממשלה החדשה אינה מונה 18 שרים (כפי שלפיד הבטיח לבוחריו), אך גם כך מדובר בירידה ניכרת בהשוואה ל-30 השרים שמנתה הממשלה הקודמת. הלכה למעשה, זו הממשלה בעלת מספר השרים הנמוך ביותר בעת השבעתה מאז 1999. באותה השנה, בעת השבעת ממשלת אהוד ברק, הוגבל מספר השרים על פי חוק, אולם ברק פעל במהירות לבטל את ההגבלה, ושבועות מספר לאחר מכן הצליח ביעדו והוסיף לממשלתו חמישה שרים. הגבלת מספר השרים בממשלה משקפת את אחד הסעיפים הבולטים בפרק תיקוני שיטת הממשל, הכלול בהסכם הקואליציוני. לפי הסיכום, הממשלה הנכנסת תשנה את החוק באופן שיגביל את מספר השרים ל-18, יאסור על מינוי שרים ללא תיק ויגביל את מספר סגני השרים לארבעה בלבד.

מאפייני השרים

הממשלה ה-33 כוללת תשעה שרים חדשים, שמונה מהם משתי המפלגות המוצגות כמבשרות "פוליטיקה חדשה", ורק אחד (יאיר שמיר) מהליכוד-ביתנו. (לרשימת השרים המלאה ראו ב"בחירות ומפלגות").

מגדר
בעקבות הבחירות לכנסת ה-19 מכהנות בכנסת 27 נשים – מספר שיא. הממשלה החדשה מביאה עמה אף היא בשורה, אם כי מתונה, בדבר הנוכחות הנשית בתפקידי מפתח. לראשונה בהיסטוריה תכלול הממשלה ארבע נשים בתפקידי שָׂרות: שלוש מהן כבר כיהנו בממשלה (לבני, לבנת ולנדבר) ורק אחת מהן חדשה (יעל גרמן).

גיל
אחת התוצאות הבולטות של הבחירות לכנסת ה-19 הייתה היבחרותם של צעירים רבים: 17 מבין חברי הכנסת הם בני פחות מ-40 שנים. תופעה זו אינה מתבטאת בהרכב הממשלה החדשה. ממוצע הגיל של חברי הממשלה ה-33 הוא 58 שנים. רק חמישה מבין השרים צעירים יותר מגיל 50 (נפתלי בנט בן ה-41 הוא הינוקא בחבורה). לעומת זאת, 11 מהשרים בני מעל 60, כאשר המבוגרים ביותר הם עוזי לנדאו (70), יעקב פרי (69) ויאיר שמיר (68).

ניסיון פוליטי, מוצא עדתי ודתיוּת
ראשית יש לציין כי כל חברי הממשלה ה-33 הם חברי הכנסת ה-19. הממשלה החדשה מציגה הרכב מאוזן של "פנים חדשות" בצד שרים עתירי ניסיון. לתשעה מהשרים תהיה זו תקופת הכהונה הראשונה סביב שולחן הממשלה. שבעה מתוך תשעת השרים החדשים הם גם חברי כנסת טריים ללא ניסיון פוליטי במישור הארצי, ושניים (אורי אריאל ואורי אורבך) מחזיקים בניסיון פרלמנטרי קודם. השרים בעלי הוותק הרב ביותר בכנסת הם עוזי לנדאו (מאז 1984), ראש הממשלה בנימין נתניהו (מאז 1988) ולימור לבנת (מאז 1992).

הממשלה הנכנסת כוללת רק שני שרים בעלי רקע ביטחוני: הרמטכ"ל לשעבר משה (בוגי) יעלון וראש השב"כ לשעבר יעקב פרי. זהו ייצוג נמוך למדי בהשוואה לממשלות העבר. הממשלה היוצאת, לצורך השוואה, כללה ארבעה יוצאי מערכת הביטחון: אהוד ברק, משה (בוגי) יעלון, יוסי פלד ואבי דיכטר.

רק שלושה מתוך 22 השרים הנכנסים – סילבן שלום, מאיר כהן ועמיר פרץ – הם ממוצא מזרחי, ירידה ניכרת בהשוואה לממשלה היוצאת. כמעט כרגיל, הממשלה אינה כוללת שר שאינו יהודי. רק שני שרים כאלה כיהנו בעבר בתפקידי שר: סאלח טריף (2001) וראלב מג'אדלה (2007). הממשלה הנכנסת, בניגוד לשתי קודמותיה, אינה כוללת נציגים מהמגזר החרדי. לעומת זאת ארבעה שרים משתייכים למגזר הדתי-לאומי: אורי אורבך, אורי אריאל, נפתלי בנט ושי פירון.