מאמר דעה

חוק ההסדרים ושוק התקשורת

| מאת:

"חוק ההסדרים הוא ההפך מ'פוליטיקת פייסבוק'. הוא נוגד את רעיון הממשל הפתוח המשתף את הציבור בתהליכי קבלת החלטות ובסדרי העדיפויות. לא ניתן לעשות זאת כשהצעת חוק ההסדרים אורכת כמאה וארבעים עמודים וחולשת על כשלושים נושאים. ואם כך, כיצד יוכלו כלבי השמירה לשמור כעת? זו אינה הדרך. זו אינה פוליטיקה חדשה.." תהילה אלטשולר במתקפה חזיתית נגד חוק ההסדרים המובא לאישור הכנסת.

מה המשותף לחיזוק הקשרים הכלכליים בין ישראל לסין; קידום טכנולוגיית דור רביעי בסלולר; הנפקת כרטיס חכם לבעלי דין בבתי המשפט; הגבלת תקופת כהונתם של מנהלים בבתי חולים ממשלתיים; וחיוב כל תלמידי מוסדות החינוך החרדיים להיבחן בבחינות המיצ"ב?

אין שום דבר משותף. למעט המילה הלטינית "אומניבוס", שפירושה המילולי הוא "הכל", ופירושה בעברית של היום הוא: חוק ההסדרים. חוק ההסדרים הפך מאז שנת 1985 לחוק סל, שהממשלה מקדמת באמצעותו רפורמות נרחבות במשק, גם כאלה שיש להן משמעויות ארוכות טווח. הדיונים בחוק ההסדרים נערכים במקביל לחוק התקציב וההצמדה נועדה לאכוף את המשמעת הקואליציונית הנדרשת גם על סעיפי חוק ההסדרים.

צריך לומר בקול ברור: חוק ההסדרים הוא חוק נתעב. הוא מהווה הליך חקיקה שאינו מאפשר דיון מהותי ברפורמות במשק. הוא פוגע ביכולתם של שליחי הציבור שלנו בכנסת לגבש עמדה מבוססת לגבי נושאים שונים. הוא פוגע בעקרונות של שקיפות ושל אחריותיות.

הטיעון המרכזי בזכות חוק ההסדרים הוא כי מדובר בכלי חשוב לשם יישום מדיניות שלא ניתן לקדם בהליכי חקיקה רגילים, בבחינת "יש דברים שאם לא יהיו שם לא יהיו בכלל. טיעון זה איננו יכול לעמוד מול חשיבותו של עקרון הפרדת הרשויות. חוק ההסדרים מהווה דוגמא לשימוש בכלי שנועד לשעת חירום גם בזמן שאיננו כזה. הוא מכבש כמעט רודני, שמשתק את עבודת הכנסת. החוק נדון רק בוועדת הכספים ולא בוועדות הכנסת השונות, לפי נושאי העניין. בכך, הוא פוגע ביכולת הפיקוח והבקרה של הכנסת ושל הציבור על הממשלה, מחזק את אגף התקציבים באוצר ומחליש גם את משרדי הממשלה האחרים. הוא בעצם משמש ערוץ לביצוע "מחטפי חקיקה", גם בנושאים שאין להם שום קשר ישיר לתקציב. חברי הכנסת אינם מכירים את סעיפיו ואין להם מספיק שהות לבחון אותם ולהציע הסתייגויות. לא לחינם כינה יושב ראש הכנסת הקודם, ראובן ריבלין, את חוק ההסדרים - "חוק עוקף כנסת".

שר האוצר יאיר לפיד התבטא בשבוע שעבר בכנס של המרכז למחקרי בטחון לאומי ואמר: "אין לנו ברירה אלא לצלול לתוך כל סעיף ולתוך כל תקנה שעברה מאוחר בלילה, כשכלבי השמירה הלכו לישון". כיצד בדיוק ניתן לעשות זאת כשהצעת חוק ההסדרים אורכת כמאה וארבעים עמודים במגוון של כשלושים נושאים? כיצד יוכלו כלבי השמירה לשמור כעת?

דוגמא מרגיזה נמצאת השנה בחוק ההסדרים ביחס לרפורמות בשוק התקשורת. המרכזית שבהן היא ההצעה לאחד את שתי הרשויות המפקחות על הטלוויזיה המסחרית ועל הטלוויזיה הרב-ערוצית (יס והוט), למעין "ברית מועצות" פנים ממשלתית, וללא ערובות מספיקות לעצמאותה מפני לחצים פוליטיים. מדוע לכלול רפורמה כה משמעותית בחוק ההסדרים? מדוע לא להקדיש לה את הזמן והמחשבה בהליך חקיקה רגיל? והנה האבסורד: ביום שבו התפרסמה טיוטת חוק ההסדרים, התפרסם גם דו"ח וועדת הרגולציה בראשות פרופ' יוג'ין קנדל. הדו"ח מתייחס בהרחבה לשוק התקשורת וקובע המלצות אחרות לגמרי מאלה שברפורמה המוצעת בחוק ההסדרים: הקמת רשות תקשורת הכוללת פיקוח גם על תשתיות ולא רק על תוכן, וכמובן, דגש על ערובות לעצמאות הגוף הרגולטורי הזה.
והקוראת הנבוכה איננה מבינה: האומנם יד ימין אינה יודעת את אשר יד שמאל עושה?

חוק ההסדרים הוא אנטי פוליטיקת פייסבוק משתפת, הוא אנטי ממשל פתוח שיש בו שקיפות ושיתוף הציבור בתהליכי קבלת החלטות ובסדרי עדיפויות. עד כמה שעתיד שוק הטלוויזיה חשוב, ועמו גם הוזלת דמי המנוי בכבלים ובלוויין וכניסת מתחרים חדשים לשוק, זו אינה הדרך. זו אינה פוליטיקה חדשה. 


המאמר פורסם בעיתון "מעריב" בתאריך 28.4.2013