הליכי מינוי שופטים – מבט השוואתי

| מאת:

הדיון הציבורי והפוליטי בשאלה כיצד יש למנות שופטים בכלל, ולבית המשפט העליון בפרט, מלווה את ישראל שנים רבות ולאחרונה התלקח בשל יוזמות חקיקה שתכליתן שינוי הרכבה של הוועדה לבחירת שופטים. זהו ויכוח נוקב, המלווה לא אחת בחילופי האשמות קשות בין הרשויות והגורמים המעורבים בהליך המינוי, דבר המלמד על חשיבותה של הסוגיה (על הליך מינוי השופטים ועל ההצעות לשינויו ראו "הליך מינוי השופטים בישראל: עובד – אל תיגעו!" בגיליון זה). כחלק מהדיון מאמר זה מבקש לבחון את הליכי מינוי השופטים במדינות אחרות. בחינה השוואתית כזאת עשויה לספק לנו תמונה רחבה של מגוון המנגנונים הקיימים בעולם למינוי שופטים וללמד על יתרונותיו ועל חסרונותיו של כל מנגנון. לשם כך המאמר פותח ברקע כללי על חשיבותו של ההליך למינוי שופטים ועל עקרונותיו העיקריים, ולאחר מכן משווה בין הליכים הקיימים בעולם ובוחן את השלכותיהם.

הדיון הציבורי והפוליטי בשאלה כיצד יש למנות שופטים בכלל, ולבית המשפט העליון בפרט, מלווה את ישראל שנים רבות ולאחרונה התלקח בשל יוזמות חקיקה שתכליתן שינוי הרכבה של הוועדה לבחירת שופטים. זהו ויכוח נוקב, המלווה לא אחת בחילופי האשמות קשות בין הרשויות והגורמים המעורבים בהליך המינוי, דבר המלמד על חשיבותה של הסוגיה (על הליך מינוי השופטים ועל ההצעות לשינויו ראו "הליך מינוי השופטים בישראל: עובד - אל תיגעו!" בגיליון זה). כחלק מהדיון מאמר זה מבקש לבחון את הליכי מינוי השופטים במדינות אחרות. בחינה השוואתית כזאת עשויה לספק לנו תמונה רחבה של מגוון המנגנונים הקיימים בעולם למינוי שופטים וללמד על יתרונותיו ועל חסרונותיו של כל מנגנון. לשם כך המאמר פותח ברקע כללי על חשיבותו של ההליך למינוי שופטים ועל עקרונותיו העיקריים, ולאחר מכן משווה בין הליכים הקיימים בעולם ובוחן את השלכותיהם.

להליך מינוי השופטים חשיבות ראשונה במעלה בדמוקרטיות ליברליות (Clarke, 2009: 49), חשיבות שמקורה בתפקידים המרכזיים שממלאים השופטים:

  • שופטים מכריעים במשפטים פליליים ואזרחיים, ובכך משפיעים על חייהם של אזרחים רבים;
  • שופטים מעצבים את דמותה של החברה: ראשית, הם קובעים עקרונות משפטיים חדשים באמצעות תקדימים; שנית, עליהם מוטל לשמור על אחד מעקרונותיה של הדמוקרטיה הליברלית ¬- עקרון שלטון החוק, שפירושו שכל האזרחים שווים בפני החוק וכפופים לו; שלישית, אחדים מבתי המשפט מוסמכים להתערב בהחלטותיהן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, אם אלה אינן חוקתיות. סמכות זו מכונה "ביקורת שיפוטית", והיא מעניקה לשופטים תפקיד מיוחד בשמירה על זכויות האדם והאזרח. יצוין שבעשורים האחרונים בתי המשפט משתמשים בכלי זה בתדירות הולכת וגוברת - מגמה המכונה "משפטיציה של הפוליטיקה" או "אקטיביזם שיפוטי" (שטרית, 2003: 359-358) (להרחבה על אקטיביזם שיפוטי, ראו כהן וקרמניצר, 2006).

הליך מינוי השופטים צריך לשמור על כמה עקרונות:

  • מצוינות - לשופטים צריכים להתמנות המועמדים הטובים ביותר (Clarke,  European Commission for Democracy Through Law, 2007: 2 2009; ).
  • עצמאות - מוסכם שלאחר מינויים, אסור שהשופטים יהיו תלויים ברשות המחוקקת והמבצעת וכן בגורמים אחרים כמו בעלי הון. עם זאת יש חילוקי דעות בשאלה אם גם הליך המינוי עצמו צריך להיות עצמאי מהשפעתן של רשויות אלה:
    מצד אחד יש הגורסים שעקרון העצמאות אינו נוגע להליך מינוי השופטים, ולכן מעורבות של הרשות המבצעת והמחוקקת בהליך זה היא לגיטימית כל עוד עצמאותם של השופטים לאחר מינויים מובטחת (אבן, 2004: 263). להבטחת עצמאות זו יש דרכים שונות, לדוגמה ההקפדה שתקופת הכהונה ושכרם של השופטים יהיו קבועים, ולא ניתן יהיה להדיחם או לקצץ בשכרם באמצע הכהונה;
    מן הצד האחר יש הגורסים שהשפעה של רשויות אחרות על הליך מינוי השופטים פוגעת בעצמאותם ואינה רצויה, משני טעמים: ראשית, היא עלולה ליצור זיקה פסולה בין השופט לחברי רשויות אלה; שנית, היא עלולה להביא לידי כך ששופטים יתמנו בהתאם לשיקולים פוליטיים, ולא לפי כישוריהם. עם זאת, גם מי שתומך בעמדה זו אינו פוסל לחלוטין מעורבות חיצונית במינוי שופטים, כל עוד התרבות הפוליטית במדינה מבטיחה שהרשות המחוקקת והרשות המבצעת לא ינצלו את השפעתן לרעה ויבחרו רק את השופטים הטובים ביותר. חלופה מקובלת לבחירת שופטים במקום הרשות המבצעת והמחוקקת היא ועדה עצמאית המורכבת בין השאר משופטים, עורכי דין ונציגי ציבור (European Commission for Democracy Through Law, 2007).
  • שוויון -  לכל אדם העומד בקריטריונים אובייקטיביים שנקבעו בחוק או במנהג זכות שווה להתמודד על מינוי לשופט, ועל הליך המינוי להיעשות ללא כל אפליה בין מועמדים על בסיס דת, גזע, מין, לאום, השקפה פוליטית וכדומה.
  • שקיפות - הליך מינוי השופטים צריך להיות גלוי לציבור ובייחוד למועמדים. הכוונה למשל לשקיפות בכל הנוגע לתנאי הסף שהשופטים נדרשים לעמוד בהם, לנהלים שלפיהם הליך המינוי מתבצע ולזהותו של הגוף הבוחר את השופטים (Clarke, 2009; European Commission for Democracy Through Law, 2007: 2).
  • ייצוגיות - עקרון הייצוגיות קובע שזהות השופטים צריכה לשקף את כלל הקבוצות באוכלוסייה, בייחוד קבוצות אתניות, דתיות ולאומיות, וכן לייצג נשים. בדומה לעקרון העצמאות, גם עקרון הייצוגיות מעורר חילוקי דעות: כך למשל המסתייגים ממנו חוששים שאם בעת מינוי השופטים יופעלו שיקולי ייצוגיות, יבוא הדבר על חשבון שיקולי המצוינות (קרמניצר, 2004: 47 48). סכנה נוספת היא שבשל עקרון הייצוגיות ייבחרו "שופטי נישה", כלומר שופטים המזוהים במובהק עם קבוצה מסוימת ושעמדתם בכל נושא ידועה מראש (שטרן, 2004: 40 41). ביקורת אחרת נוגעת לקושי להגדיר קבוצות חברתיות ספציפיות הזכאיות לייצוג בקרב השופטים מבין אין-ספור הקבוצות החברתיות במדינה (כך למשל טען חיים אורון, ראו שיף, 2004: 130). לעומתם, התומכים בקידום הייצוגיות טוענים שהיא אינה חייבת לפגוע במצוינות: כך למשל אפשר לקדם ייצוגיות באמצעות עידוד מועמדים משכבות אוכלוסייה שונות להציב את מועמדותם לכהונת שופט (Clarke, 2009: 62-64), ואפשר להביא בחשבון שיקולי ייצוגיות רק כשלמתמודדים על כהונת השופט יש כישורים זהים (כך למשל טען יצחק זמיר, ראו שיף, 2004: 144-145). עוד הם טוענים שקידום הייצוגיות דווקא יסייע למצוינות: הוא יגדיל את ה"מאגר" שממנו נבחרים שופטים, משום ששכבות שונות ומגוונות יותר באוכלוסייה ייכללו בו. חוסר ייצוגיות, לטענתם, יפגע קשות באמון הציבור בבתי המשפט (Clarke, 2009: 62-64).

השמירה על עקרונות אלה תלויה בראש ובראשונה בהליכי מינוי השופטים ובגופים המשתתפים בהליך הבחירה.

כדי להציג את מגוון ההליכים למינוי שופטים בעולם יתמקד התיאור בתשע מדינות: אוסטרליה, אירלנד, ארצות הברית, בריטניה, הודו, יפן, שוודיה ושווייץ. במדינות אלה נבחן הליך מינוי השופטים לבית המשפט העליון, ואם מדובר במדינה פדרלית, אזי לבית המשפט העליון הפדרלי.

ככלל אפשר להבחין בחמישה גופים העשויים להשתתף בהליך מינוי השופטים (Wood, 2006):

1. הגוף הבוחר את השופטים
זהו הגוף הקובע בפועל את זהות השופטים. הגוף הבוחר הוא הגוף הדומיננטי ביותר בהליך מינוי השופטים, אם כי גופים אחרים יכולים להגביל את עוצמתו. את תפקיד הגוף הבוחר ממלאים במדינות שונות רשויות ומוסדות שונים:

  • הרשות המבצעת - בדרך כלל ראש הרשות המבצעת (נשיא או ראש ממשלה) או שר המשפטים. זהו הגוף הבוחר הנפוץ ביותר במדינות שנבדקו: הרשות המבצעת בוחרת את השופטים באוסטרליה, ביפן, באירלנד, בהולנד, בשוודיה ובארצות הברית (צדוק, 2010; European Commission for Democracy Through Law, 2007: 4). עם זאת, שוודיה וארצות הברית שונות משאר המדינות באופן מהותי, שכן בשתיהן עוצמתה של הרשות המבצעת מוגבלת משום שגם רשויות אחרות מעורבות באישור המינוי: בשוודיה בתי המשפט ממליצים לפני שר המשפטים על מועמדים לתפקיד, ובארצות הברית הנשיא אמנם ממנה את שופטי בית המשפט העליון, אבל עליו לקבל את אישור הסנאט למינוי. גם בבריטניה נהגו ראש הממשלה ושר המשפטים לבחור את שופטי בית המשפט העליון, ואולם ב-2009 השתנה הגוף הבוחר (ראו כהן, 2011).
  • הרשות המחוקקת, כלומר הפרלמנט. מנגנון זה אינו נפוץ, וקיים בשווייץ בלבד (European Commission for Democracy Through Law, 2007: 2).
  • ועדת מינויים - ועדה שתפקידה הוא בחירת שופטים. בוועדה יכולים להיות מגוון חברים, ובהם שרים, חברי פרלמנט, שופטים, נציגי לשכת עורכי הדין, אקדמאיים, נציגי ציבור ועוד. בייחוד יש להבחין בין ועדות שיש בהן רוב של חברי הרשות המחוקקת או המבצעת ובין ועדות שיש בהן רוב של שופטים. ועדות מינויים קיימות בבריטניה (מאז 2009) ובהודו, ובשתיהן השופטים דומיננטים, אם כי בהודו דומיננטיות זו בולטת יותר. בבריטניה יש בוועדה חמישה חברים: נשיא בית המשפט העליון, סגנו ונציג מכל אחת משלוש ועדות מינוי השופטים האזוריות (של אנגליה ווילס, סקוטלנד וצפון אירלנד), שאותו ממנה שר המשפטים לפי המלצת הוועדה האזורית. בוועדות המינוי האזוריות חברים שופטים, עורכי דין ונציגי ציבור, וכל אחד מהם יכול לזכות במינוי (Constitutional Reform Act 2005: Schedule 8; כהן, 2011). חשוב לציין שעוצמתה של ועדת המינויים מוגבלת, משום שבחירתה מותנית באישורו של שר המשפטים. בהודו נתונה לנשיא המדינה הסמכות למנות את שופטי בית המשפט העליון, אך החוקה מחייבת אותו להתייעץ בשופטים המכהנים. במהלך השנים נוצר נוהג, שעוגן בפסיקות בתי המשפט, ולפיו ועדה המורכבת משופטי בית המשפט העליון ממליצה לנשיא את מי למנות, והנשיא מקבל את המלצותיה (National Commission to Review the Working of the Constitution, 2001).
    ועדות מינויים נפוצות גם במדינות אחרות, למשל ספרד, פורטוגל, איטליה וצרפת, ובכמה ממדינות אלה הרכב הוועדה מאוזן יותר: כך למשל בספרד מכהנים בוועדה עורכי דין ושופטים, אבל את כולם בוחרת הרשות המחוקקת; בפורטוגל חצי מחברי הוועדה הם שופטים הנבחרים בידי השופטים, והשאר אינם שופטים ונבחרים בידי הרשות המחוקקת והנשיא (צדוק, 2010).
  • הציבור הרחב - באמצעות בחירות. מנגנון זה אינו נפוץ, ומאפיין ערכאות נמוכות: הוא קיים באחדות מהמדינות בארצות הברית והקנטונים בשווייץ (אבן, 2004: 272, 279).


2. הגוף המאשר
זהו הגוף המאשר את זהותם של השופטים שנבחרו. לגוף זה חשיבות רבה, משום שבסמכותו לפסול את השופטים שבחר הגוף הבוחר.

בארצות הברית דרוש אישור של הסנאט כדי למנות את המועמדים שהנשיא מציע: ראשית מתקיים שימוע פומבי בוועדה של הסנאט, שבו מופיעים המועמד וגורמים נוספים; לאחר מכן מצביעה הוועדה על המינוי וממליצה אם לאשרו או לדחותו (לעתים היא מעבירה את המינוי לסנאט ללא כל המלצה); לבסוף מתקיימת הצבעה במליאת הסנאט (צדוק, 2010: 13-11). רוב המינויים שהנשיא מציג מאושרים, אך לא כולם: מתוך 160 מועמדים לבית המשפט העליון שהציגו נשיאי ארצות הברית בשנים 1789 2010, אישר הסנאט 124 מינויים (מתוכם שבעה סירבו לכהן) ופסל שנים עשר. שאר המינויים לא הגיעו לידי הצבעה מסיבות שונות, בין היתר בשל הצורך באישור הסנאט: כך למשל באחד עשר מקרים ויתר הנשיא על המועמד עוד לפני ההצבעה בסנאט, וייתכן שהוויתור נבע מחשש שהסנאט יפסול את המועמד (United State Senate, 2011).

בבריטניה צריך שר המשפטים לאשר את מינוי השופטים שעליהם החליטה ועדת המינויים. בסמכותו לאשר את בחירתה, לפסול אותה או להורות לוועדה "לשקול מחדש" את הבחירה (Judicial Appointments Commission, 2011).

ביפן הגוף המאשר הוא ציבור בעלי זכות הבחירה: כל מינוי לבית המשפט העליון מובא לאישור כלל הציבור בעת הבחירות הראשונות שנערכות לפרלמנט לאחר שהמינוי התבצע. המצביעים יכולים לאשר את המינוי או לדחותו. כהונתו של שופט מובאת בשנית להכרעת הציבור בבחירות הראשונות שנערכות לפרלמנט לאחר שחולפות עשר שנים מיום המינוי. מעולם לא הודח שופט ביפן בדרך זו (צדוק, 2010: 5).


3. הגוף הממליץ
גוף זה מכין רשימת מועמדים מצומצמת, שמתוכה נבחרים השופטים בידי הגוף הבוחר. בדומה לגוף המאשר, גם לגוף זה השפעה רבה על הליך מינוי השופטים, משום שאדם שאינו נמצא ברשימה שהוכנה אינו יכול להתמנות לשופט.

בהולנד יש שני גופים ממליצים - בית המשפט העליון והפרלמנט: על כל מקום שמתפנה בבית המשפט העליון מציעים השופטים עצמם שישה מועמדים ומדרגים אותם; הפרלמנט מצמצם את הרשימה לשלושה מועמדים ומדרג אותם; והממשלה בוחרת מרשימה זו מועמד אחד ( Andeweg and Irwin, 2002: 159).

בשוודיה הגוף הממליץ הוא בתי המשפט: החוק קובע שמשרד המשפטים והשופטים יגבשו ביחד רשימת מועמדים, וזו תובא להכרעת הממשלה. בפועל, שופטי בית המשפט העליון מגבשים בעצמם רשימת מועמדים ומוסרים אותה לשר המשפטים; ברוב המקרים שר המשפטים מקבל את ההמלצות ומעבירן להכרעת הממשלה, אך לעתים הוא מנהל משא ומתן עם השופטים בנוגע להמלצות ורק אז מעבירן לממשלה (צדוק, 2010: 7).


4. הגוף המייעץ
גוף זה מספק עצות והמלצות לא מחייבות לגוף הבוחר בנוגע למועמדים. משום שמדובר בעצות לא מחייבות, השפעתו של גוף זה תלויה בעיקר ברצונו של הגוף הבוחר ובנהגים שהתפתחו במשך השנים במדינה. יצוין שיש מדינות שבהן החוק מחייב להתייעץ עם גופים שונים במסגרת הליך המינוי, ויש מדינות שבהן מדובר בנוהג בלבד.

לפי החוק באוסטרליה מחויב שר המשפטים, בטרם ימליץ על מועמדים לפני הממשלה, להתייעץ עם שרי המשפטים של המדינות המרכיבות את אוסטרליה. עוד הוא נוהג להתייעץ עם גורמים נוספים: שופטים בכירים, לשכות עורכי הדין של המדינות והטריטוריות ודיקנים של בתי ספר למשפטים (שם: 4).

באירלנד הממשלה חייבת להביא בחשבון את המלצותיה של "המועצה המייעצת למינוי שופטים" (Judicial Appointment Advisory Board), אך בשני סייגים: ראשית, הוועדה בוחנת רק מועמדים שאינם מכהנים כשופטים, ולא מועמדים שכבר מכהנים כשופטים בערכאות נמוכות יותר; שנית, המלצותיה של הוועדה אינן מחייבות, אלא הן בגדר המלצות בלבד. בוועדה חברים נשיאי ערכאות שונות של בתי המשפט (ובכלל זה נשיא בית המשפט העליון), היועץ המשפטי לממשלה, נציגי לשכת עורכי הדין ומומחים שממנה שר המשפטים (שם: 5-6).

בבריטניה עד 2009 נהג שר המשפטים - אף שלא היה מחויב לכך - להתייעץ עם משפטנים ושופטים, ולעתים אף קיבל מהם חוות דעת כתובה שדירגה את המועמדים (אבן, 2004: 263). כיום החוק מטיל חובת התייעצות הן על ועדת המינויים (בטרם תמסור לשר המשפטים את בחירתה), הן על שר המשפטים (לאחר שקיבל את בחירתה של הוועדה): שני הגורמים צריכים להתייעץ עם שופטים בכירים ועם גורמים בכירים בממשל של סקוטלנד, וויילס וצפון אירלנד. ועדת המינויים צריכה להתייעץ גם עם שר המשפטים עצמו (Constitutional Reform Act 2005).   

בארצות הברית הייתה בעבר לשכת עורכי הדין גורם מייעץ בעל חשיבות רבה: לפי הנוהג שבוטל ב 2001, ועדה מיוחדת מטעמה בחנה רשימת מועמדים שקיבלה מהתובע הכללי, והיא מסרה לבית הלבן באופן לא פומבי את חוות דעתה בנוגע לכל מועמד: מתאים מאוד, מתאים או לא מתאים. חוות הדעת על המועמד שבחר בסופו של דבר הנשיא הייתה נחשפת בשימוע בסנאט (אבן, 2004: 278-277).

לבסוף, הודו היא מקרה מעניין של גוף מייעץ שנהפך לגוף בוחר: כאמור, לפי החוקה הנשיא חייב להתייעץ עם שופטי בית המשפט העליון לפני שיבחר שופטים חדשים, אך במהלך השנים נוצר נוהג שלפיו שופטי בית המשפט העליון הם שבוחרים בפועל את השופטים החדשים, והנשיא מקבל את בחירתם (National Commission to Review the Working of the Constitution, 2001).


5. הגוף הממנה
גוף זה ממנה את השופטים באופן רשמי. יש מדינות שבהן גוף זה הוא גם הגוף הבוחר - נשיא ארצות הברית, ממשלת שוודיה והפרלמנט של שווייץ. בשאר המדינות לעומת זה מדובר בתפקיד סמלי בלבד, שאינו משפיע על זהות השופטים המתמנים. בדרך כלל מדובר בראש המדינה - מלכת בריטניה, מושל אוסטרליה (מטעם מלכת בריטניה) ונשיאי הודו ואירלנד. בהולנד שר המשפטים חותם על המינוי, אך הוא הוסמך לכך בידי המלכה; ואילו ביפן הקיסר ממנה את נשיא בית המשפט העליון, ואת שאר השופטים ממנה הממשלה והמינוי מקבל את "אישורו" של הקיסר.

טבלה 1: הליך מינוי שופטים לבית המשפט העליון בתשע מדינות

המדינה  גוף בוחר  גוף מאשר גוף ממליץ גוף מייעץ גוף ממנה
אוסטרליה  הממשלה - - שרי המשפטים של המדינות, שופטים, לשכות עורכי דין, דיקנים המושל
אירלנד  הממשלה - - מועצה מייעצת נשיא
ארצות הברית  נשיא סנאט - - נשיא
בריטניה ועדת מינויים (הגורם הדומיננטי - השופטים) הממשלה (שר המשפטים) - שופטים, ניצגי מחוזות  המלכה
הודו ועדת מינויים (מורכבת רק משופטים) - - - נשיא
הולנד הממשלה - שופטי בית המשפט העליון
והפרלמנט
- שר המשפטים (בהסמכת המלכה)
יפן הממשלה הציבור - - הקיסר והממשלה
שוודיה הממשלה - שופטי בית המשפט העליון - הממשלה
שווייץ הפרלמנט - - - הפרלמנט

כדי ללמוד על השלכותיהם של ההליכים השונים למינוי שופטים בעולם, יש לבדוק מיהו הגורם הדומיננטי בהליך זה:

  • הממשלה או הרשות המבצעת - באוסטרליה, באירלנד וביפן הגורם הדומיננטי הוא באופן מובהק הממשלה; בשווייץ הגורם הדומיננטי הוא הרשות המחוקקת. כאמור, בחירה בידי הרשות המבצעת או הרשות המחוקקת (או בידי ועדת מינויים הנשלטת בידי רשויות אלה) עלולה להביא בחשבון את השתייכותו הפוליטית של המועמד יותר מאשר את כישוריו, והיא עלולה גם ליצור תלות פסולה בין השופטים לפוליטיקאים; מנגד, משום שבחירה כזאת מתבצעת בידי גורמים הנבחרים בידי הציבור, היא עשויה להגביר את אמונו בהליך המינוי, ואף להיתפס כדמוקרטית יותר.
  • הרשות השופטת- בהודו, ובמידה פחותה בבריטניה, השופטים הם הדומיננטיים בהליך מינוי השופטים, משום שהם שולטים בוועדת המינויים. בחירה בידי ועדת מינויים הנשלטת בידי נציגי השופטים צפויה, לפי מצדדיה, להביא בחשבון בעיקר את כישוריו של המועמד, ולא את השתייכותו הפוליטית, ולחזק את עצמאות בתי המשפט. מנגד, מבקריה של ועדה כזאת טוענים שהיא צפויה להפוך את בתי המשפט ל"גילדה" סגורה ואליטיסטית, שחבריה בוחרים את עצמם ללא כל ביקורת חיצונית. משום כך עלול להתפתח חוסר ייצוגיות קיצוני - רובם המוחלט של השופטים ישתייכו לאותו מעמד חברתי. תופעות אלה עלולות לפגוע מאוד באמון הציבורי במערכת המשפט.
  • שילוב בין כמה גורמים- יש מדינות שבהן יותר מגוף אחד משפיע על מינוי השופטים: בארצות הברית מדובר בנשיא (גוף בוחר) ובסנאט (גוף מאשר); בהולנד - בפרלמנט (גוף ממליץ), בשופטים (גוף ממליץ) ובממשלה (גוף בוחר); בשוודיה - בשופטים (גוף ממליץ) ובממשלה (גוף מאשר); ובבריטניה בשופטים ובנציגי עורכי הדין והציבור הרחב (גוף בוחר) ובממשלה (גוף מאשר). נהוג לטעון שלבחירת שופטים בידי מגוון גורמים יש שני יתרונות בולטים: ראשית, הגורמים השונים צריכים להגיע להסכמות ולפשרות, כך שבסופו של דבר צפויים להתמנות שופטים ממחנות פוליטיים שונים ומשכבות שונות באוכלוסייה, דבר שיגביר את הייצוגיות; שנית, הליך כזה הוא בדרך כלל ממוסד יותר, מפוקח יותר ושקוף יותר מהליך שבו גורם אחד בלבד בוחר את השופטים (אבן, 2004: 268; צדוק, 2010;  European Commission for Democracy Through Law, 2007: 3-5). מנגד, גם במקרה זה יש סכנה שהצורך בפשרות ובאיזונים יבוא על חשבון שיקולים הנוגעים לכישוריהם של המועמדים, ואלה שייבחרו יהיו בינוניים או אפרוריים.

מבט השוואתי על הליכי מינוי השופטים בעולם מלמד שקיים מגוון רחב של הליכים: באחדות מהמדינות שולטת רשות אחת - המבצעת, המחוקקת או השופטת - על הליך המינוי, ובמקרים אחרים מעורבת יותר מרשות אחת בהליך הבחירה. לכל הליך מינוי יתרונות וחסרונות: כך למשל מעורבות של הרשות המבצעת והמחוקקת בהליך המינוי עלולה לפגוע בעצמאות בתי המשפט ובאיכות השופטים, ואילו דומיננטיות של הרשות השופטת בהליך זה עלולה לעודד אליטיזם ולפגוע בייצוגיות של השופטים ובאמון הציבורי בהם. הוויכוחים בנושא זה אינם נוגעים אפוא לסוגיות טכניות בלבד, אלא משקפים תפיסות שונות ואף מנוגדות בדבר דמותה של מערכת המשפט. ריבוי ההסדרים והשינויים החלים בהם מלמד שישראל אינה יוצאת דופן בהתחבטות באשר לדרך הראויה למינוי שופטים.

אבן, אפרת, 2004. "הליך מינוי שופטים - מבט משווה", הרשות השופטת: הסדרה חוקתית, מינוי שופטים, יסודות חוקתיים (המועצה הציבורית, הכינוס האחד עשר, 19 ביוני 2003), ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 263-285.

כהן, יעל, 2011. "הוועדה לבחירת שופטים - מי? כמה? למה? האומנם?", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

כהן, מרגית ומרדכי קרמניצר, 2006. דת ובג"ץ: דימוי ומציאות - ב. מודל תלת-ממדי למדידת אקטיביזם שיפוטי (נייר עמדה 57), ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

צדוק, דינה, 2010. "שיטות מינוי שופטים לערכאות עליונות: סקירה משווה", מרכז המחקר והמידע של הכנסת, אתר הכנסת.

קרמניצר, מרדכי, 2004. "דרכי המינוי של שופטים", הרשות השופטת: הסדרה חוקתית, מינוי שופטים, יסודות חוקתיים (המועצה הציבורית, הכינוס האחד עשר, 19 ביוני 2003), ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 37-51.

רימר-כהן, יעל, 2012. "הליך מינוי השופטים בישראל: עובד - אל תיגעו!", פרלמנט, גיליון זה (72), אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

שטרית, שמעון, 2003. "תהליך מינוי השופטים: הליכים ואמות מידה", המשפט ח: 357-404.

שטרן, ידידיה צ', 2004. "מקצועיות מול ייצוגיות בשפיטה", הרשות השופטת: הסדרה חוקתית, מינוי שופטים, יסודות חוקתיים (המועצה הציבורית, הכינוס האחד עשר, 19 ביוני 2003), ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 37-43.

שיף, אילן, 2004. "קבוצת דיון ב' בהנחיית השופט אילן שיף", הרשות השופטת: הסדרה חוקתית, מינוי שופטים, יסודות חוקתיים (המועצה הציבורית, הכינוס האחד עשר, 19 ביוני 2003), ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 106-159.

Andeweg, Rudy B. and A. Irwin Galen, 2002. Governance and Politics of the Netherlands, Hampshire and New York, NY: Palgrave Macmillan.

Clarke, Anthony (Lord of Stone-Cum-Ebony), 2009. "Selecting Judges: Merit, Moral Courage, Judgment & Diversity," High Court Quarterly Review 5 (2): 49-64.

Constitutional Reform Act 2005. Legislation.gov.uk.

uropean Commission for Democracy Through Law (Venice Commission), 2007. "Judicial Appointments," Report adopted by the Venice Commission at its 70th Plenary Session, Venice, 16-17 March.

Judicial Appointments Commission, 2011.  "Senior Appointments".

National Commission to Review the Working of the Constitution, 2001. "A Consultation Paper on Superior Judiciary", 26 September.

United States Senate, 2011. "Supreme Court Nominations, Present-1789".

Wood, Rebecca, 2006. "Comparing Judicial Selection Systems in Common Law Democracies Creating a Framework for Comparison," Paper prepared for presentation at the 2006 Annual Meeting of the Midwest Political Science Association, Chicago, IL, 25 March.