פרק ראשון - מקרא, חז"ל וראשונים

א. הגֵר במקרא — אזרח או תושב?

במקרא יש ארבע קטגוריות של היושבים בארץ: אזרח, גר, תושב ונכרי. [6] אזרח הוא כינוי לאדם מבני ישראל הנכלל בתוך העדה ונוחל את הארץ בהיותו שייך לאחד מבתי האב המסונפים לשבטים. מצוות התורה מכוונות כלפיו והוא נושא בחובותיה ונהנה מזכויותיה. שלושת הכינויים האחרים יוחדו, על פי פשוטו של מקרא, [7] להגדרות שונות של מי שאינו מבני ישראל השוכן בארץ בנסיבות שונות. [8]

הנכרי ניצב בקוטב המנוגד לאזרח מבחינת זכויותיו וחובותיו. הוא אינו "אחיך" [9] והוא בא "מארץ רחוקה" [10] לשהות ארעית, לשם מסחר וכדומה. לכן הוא אינו זוכה ליחס מועדף [11] ולא להגדרת זכויותיו בחוקי התורה. לעומתו באו הגר והתושב לגור בארץ ולשבת בה, ולכן הגדירה התורה את זכויותיהם ואת חובותיהם. "השורש גור במקרא משמעותו ישב מחוץ לארץ המולדת [12]  ומכאן נגזר השם "גר". אמנם גם הגר כמו הנכרי נמצא בארץ שאינה שלו,1[3] אך הוא בא כדי לגור בה לפרק זמן ממושך ולעתים אף כדי לשבת בה בקביעות, בניגוד לנכרי השוהה בה זמן קצר. למרות ישיבתו הממושכת בארץ מלמדים המקראות ש"לגר תושב לא היתה זכות בעלות על הקרקע". [14]

במבט הרמוניסטי המלקט מן המקרא את מכלול ההתייחסויות אל הגר ואל התושב אפשר למנות בסיכום שבע זכויות הניתנות להם וכנגדן שבע חובות המוטלות עליהם.[15] הם הותרו בהבאת קרבנות, אם נימולו, וזכו בחירות אישית, בהגנה על קניינם ובתמיכה סוציאלית. מנגד נאסרו בעבודה זרה ובגילוי עריות והוטלו עליהם איסורי פולחן נוספים. בכל זאת נבדל מעמדם מן האזרחים בשלושה דברים: הם יכלו להימכר לעבדות עולם בניגוד לאדם מישראל שניתן למכרו לעבדות זמנית בלבד; לא הייתה להם בעלות על הקרקע; הם לא נתמנו למשרות שלטון. כבר בשלב זה ובמבט כולל זה אפשר להבחין בשני קריטריונים שעיצבו את היחס כלפי נכרים המתגוררים בארץ. הקריטריון הראשון מבחין בין הזכויות האישיות שניתנו לגר לבין המעמד השלטוני שנמנע ממנו במטרה להבטיח את שלטונו של עם ישראל על הארץ. הגבלת בעלותו על הקרקע ואיסור מינויו למלך נקבעו במסגרת הבחנה זו. הקריטריון השני מבחין בין היחס הנורמטיבי החל גם על הגר לבין היחס המיוחד הנמנע ממנו. המציאות הנורמטיבית בתקופת המקרא אפשרה את קיומה של עבדות עולם. התורה תבעה לחרוג מנורמה זו כחסד כלפי עם ישראל בלבד והגבילה את זמן עבדותו, אך לא תבעה זאת בעניין הגר. התורה, אם כן, לא שאפה לשוויון בין ישראל לבין נכרי הגר בארץ אלא למתן יחס אנושי התואם את נורמת הזכויות שהייתה מקובלת בעולם באותה עת.

בניגוד למבט הרמוניסטי זה, מתוך עיון בתורה הקשוב להבדלים ולהבחנות שבתוכה, אפשר להצביע על שתי "בחינות" [16] המשתקפות בפשוטן של המקראות בעניין הנכרי הבא לגור בקרב ישראל. אפשר לזהות בחינות אלו בעיקר באמצעות מציאת ההבדלים בין יחסם של ספר ויקרא וספר במדבר כלפי הגר לבין יחסו של ספר דברים כלפיו. שתי הבחינות האלה זוכות לדיון מורכב יותר גם בדברי חז"ל ובדברי הראשונים והן הופכות שם לשתי גישות עקרוניות שונות. הבחינה הראשונה ניכרת מתוך ספר ויקרא וספר במדבר והיא מוצאת את ביטוּיָה המשוכלל בדברי רמב"ן ותלמידיו. הבחינה השנייה ניכרת מתוך ספר דברים והיא מגיעה לידי שכלול בפסיקת רמב"ם. מובן שתיאור גישות אלו כשני מהלכים שראשיתם במקרא וסיומם בעמדות רמב"ן ורמב"ם לוקה בחוסר דיוק, אך הוא נועד להבהיר ולפשט את הבנתם כדי לעמוד על מאפייניהם המהותיים.

לפי פשוטם של הספרים ויקרא ובמדבר נכרי שבא לגור בארץ ישראל הנתונה לשלטון עם ישראל הופך להיות מחויב במצוות רבות מכוח מגוריו בארץ. [17] הטריטוריה מגדירה תחום שיפוט שכל הנכנס אליו מחויב לחוקי המקום. "משפט" אחד, "חוקה" אחת ו"תורה" אחת יהיו לאזרח ולגר הגרים בארץ. התפיסה העומדת בבסיס בחינה זו היא שכל המתגורר על אדמת ישראל מחויב לשמור על החוקים הנובעים מנוכחות השכינה בקרב מחנה ישראל. נוכחות זו מחייבת הן את עם ישראל הן את הנכרים הגרים בקרבם. אמנם ניכרים הבדלים בהיקף חיוב המצוות: בני ישראל בהיותם אזרחי הארץ הנטועים בה מחויבים בחובות יתרות על אלו הגרים בה או על אלו היושבים עליה בלבד, אך הכול חייבים בחוקי הארץ מכוח ישיבתם על אדמתה. בחינה זו מובילה לשוויון חובות וזכויות לכל יושבי הארץ, אך היא תובעת את היטמעות הנכרים בתוכה בתיווך החוק המשותף לכול והחל על הכול.

עיון בכל המקומות בספרים ויקרא ובמדבר המתייחסים אל הגר מעלה רשימה ארוכה של חוקים ומשפטים הכוללים את הגר ואת האזרח בקטגוריה אחת: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי ה' אֱ־הֵיכֶם" (ויקרא כד, כב). [18] למרות ההשוואה הכוללת בין הגר לבין האזרח יש לפרש לשונות אלו על דרך הצמצום כמתייחסות ל"משפט" ל"חוקה" ול"תורה" הנזכרים בהקשרם ולא לכל המצוות שבהן מחויב האזרח. [19] כך או אחרת מעיד הסגנון המאחד את הגר עם האזרח על שוויון בינו לבין בני ישראל בהיותו נתון לחוקי התורה ומשפטיה.

על פי פשוטו של מקרא הגר המוזכר בחתימת איסורי העריות הוא נכרי הגר בקרב ישראל המכונה בפי חז"ל "גר תושב", [20] והשוואתו לאזרח [21] נובעת מן החובה המוטלת גם עליו לשמור על קדושת הארץ בהיותו יושב עליה, כפי שמנמקת זאת התורה בהמשך: "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ" (שם, יח, כח). כך גם אפשר להבין את ההשוואה בין הגר לישראל בדבר דיני רוצח וערי מקלט, שניתנו "לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם", "כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ [...] וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ" (במדבר לה, טו, לג–לד). [22] באופן דומה נראה ש"הגר והאזרח כאחד חייבים לקיים את מצוות התורה, כי עצם הישיבה בארץ הקדושה מחייבת מילוי חובות פולחניות דתיות". [23]

ראיה לשונית לנקודת מבט זו של הספרים ויקרא ובמדבר אפשר למצוא בכינויים המיוחסים בספרים אלו לאדם מישראל ולנכרי הגר בארץ. אדם מישראל נקרא "אזרח", ואילו מי שגר בארץ ואינו מעם ישראל מכונה "גר ותושב". [24] משמעות הביטוי "אזרח הארץ" היא "צמח הארץ" אשר הארץ "היא קרקע צמיחתו וגידולו". [25] בניגוד לכך הגר רק גר בארץ, והתושב רק יושב עליה. הצד השווה שבכל המונחים הללו הוא שהם נקבעו על פי זיקתו של האדם אל הקרקע באשר היא מקור חיובו במצוות לפי בחינה זו. האזרח מישראל נתפס כמי שמושרש בקרקע, כנראה בגלל בעלותו עליה, ואילו הגרים והתושבים אינם נתפסים כאחוזים בה מפני שאינם בעלי קרקע למרות ישיבתם עליה.

לעומת זאת בספר דברים אין מוזכרות במפורש החובות המוטלות על הנכרי שבא לגור בקרב עם ישראל. נראה שלפי ספר זה חיוב המצוות אינו נובע מן המגורים בארץ אלא מן השייכות המשפחתית לעם ישראל ומן הברית שנכרתה בינו לבין הקדוש ברוך הוא. הנכרי שאינו כלול בקשרי משפחה אלו יכול אמנם לגור בקרבם, אך הוא נותר בזהותו המקורית. החובות המוטלות עליו בגין מגורים אלו אינן מצוינות. [26] למרות זאת מגוריו בקרב ישראל מטילים על בני ישראל חובה אנושית לדאוג לקיומו ולרווחתו, מתוך חמלה עליו לנוכח מצבו הכלכלי ולנוכח ניתוקו מסביבתו הטבעית התומכת.

תפיסה זו מתבטאת גם היא במונחי הלשון שבהם משתמש ספר דברים. האדם מישראל אינו מכונה אזרח אלא "אח" המותיר את הנכרי מחוץ לאחווה זו. בני ישראל הם בנים לה' [27] ולכן הם אחים זה לזה. מכוחה של אחווה זו נתחייבו במצוות. חיוב המצוות נובע בעיקרו מן השייכות לעם ומקשרי המשפחה המחשקים ביניהם. בניגוד להם הגר אינו חלק מן העם ואינו כלול בקשרי אחווה אלו ולכן אינו מחויב במצוות המיוחדות ל"עם קדוש". [28] בספר דברים מוזכר הגר כיושב "בשער" או "בקרב" העם, כינויים המדגישים את המחויבות כלפיו כמי שנכלל בשאר עניי העיר היושבים בשער אך בד בבד מבליטים את שונותו הלאומית. [29]

בכל המקומות שבהם מוזכר הגר בספר דברים הוא אינו מוזכר בשל חיובו שלו במצוות אלא בשל חיובם של ישראל כלפיו. יש להתייחס אליו בחסד, בצדקה ובמשפט מפני שאי־אפשר להתעלם ממצבו החברתי הקשה ומחולשתו הכלכלית הנגלים לעיניהם של ישראל. החובה האנושית לדאוג לשולי החברה מתוך רחמים מתייחסת לעניים, ליתומים ולאלמנות והיא כוללת גם את הגר. הצדקה ומתנות העניים ניתנות גם לו וכך גם הזמנתו לאכילה המשפחתית בעת שמחת הרגלים. [30] החובות והזכויות בבחינה זו צומחות ומועשרות דווקא מתוך הסולידריות הפנים־ישראלית. אף על פי שסולידריות זו משמרת את נבדלותם של הנכרים הגרים בקרב ישראל היא תומכת בהם מתוך חמלה כלל־אנושית.

נראה אפוא שיש הבחנה עקרונית בין ספר ויקרא וספר במדבר לבין ספר דברים ביסוד החיוב במצוות, ומכך נובעים ההבדלים ביחסם כלפי הגר. שני הספרים (ויקרא ובמדבר) מראים כי החיוב נובע מן הטריטוריה — מן הישיבה בארץ אשר ה' שוכן בה — ולכן גם הגר והתושב מחויבים במצוות. הם כפופים לחוקי התורה ובכך הם קונים את מעמדם כחלק מנתיניה. לכן יש לנהוג בהם בצדק ובמשפט על פי מצוותיה. לעומת זאת ספר דברים גוזר את החיוב במצוות מן השייכוּת לעם ישראל ומקשרי המשפחה ביניהם, ולכן הגר אינו מחויב במצוות התורה והוא אינו חלק מן הברית בין ה' לבין עמו. אך מכיוון שהוא מצוי בקרב עם ישראל אסור לאדם מישראל להתעלם ממצבו הכלכלי ומדלותו. יש להתייחס אליו בצדקה ובחסד דווקא בגלל מעמדו בשולי החברה.

ניתוח הבחינות המקראיות ובירור יסודותיהן עשויים להעשיר את ההבנה בעניין משמעותה של תביעת השוויון לנכרים, אופייה ומגבלותיה. הממד השוויוני המוצג בספר ויקרא ובספר במדבר נשען על מקור החיוב הטמון בטריטוריה המשותפת. החוקים מחייבים את כל היושבים על אותה טריטוריה בלא הבדלי מוצא או זהות. מבחינה זו נוצר שוויון חוקי ומשפטי בין כל יושבי הארץ המטשטש את ההבחנות המעמדיות בקרב האוכלוסייה, אך שוויון זה כפוי על הכול והוא דוחק קיום של זהויות שונות ואף שואף להטמיען בקרב הרוב. שוויון זה נושא אופי משפטי התואם את אופיים הפורמלי של הספרים ויקרא ובמדבר. בכך אמנם נקבע מהו היחס הראוי כלפי הנכרי, אך הדבר נעשה בתיווך החוק ואין בכך כדי לגַבּות את ההתייחסות אליו ברחשי לב בלתי אמצעיים. אפשר להשוות זאת לצרפת בימינו אשר המתאזרחים בה נתבעים להיטמע בתרבות הצרפתית. צרפת, אם כן, אינה מכירה במיעוטים לאומיים בעלי תרבויות אחרות אלא רק בזכויות הפרט שלהם.

בניגוד לכך פונות מצוותיו של ספר דברים לרחשי לבו של האדם והן טעונות עושר רגשי הנובע מן הסולידריות ומן האחווה הלאומית המונחות בבסיסו. מצוות אלו נטולות אופי משפטי פורמלי והן נושאות גוון חינוכי המשדל את האדם לחוש אמפתיה כלפי אָחיו. אחווה לאומית זו מעשירה את היחסים הפנים־ישראליים מעבר לחובות הרשמיות אך היא מותירה את הנכרי מחוץ למעגל זה. למרות זאת חורג רגש החמלה האנושי בספר דברים גם מעבר למעגל הלאומי בהציבו תביעה מוסרית לצדקה וחסד אף כלפי הגר. תביעה זו אינה מותנית בדרישות כלפיו אלא מאפשרת לו להישאר בזהותו בלא כפייה לקיים מצוות העוקרות אותו ממנה. חולשתה של תביעה זו בכך שהיא אינה מעוגנת בחוק ממוסד אלא נתונה לשרירות לבו של כל אחד. אם נסביר זאת בשפת ימינו נראה שמדינה רב־תרבותית המכירה בזהותם של מיעוטים לאומיים בתחומה תתקשה ליצור סולידריות עמוקה בין כל אזרחיה ותתקשה לעורר הזדהות עם המסגרת הרחבה של המדינה. היא יכולה אמנם להיות מושתתת על אמנה משפטית פורמלית ולשמר שוויון וצדק המעוגנים בחוק בין כל אזרחיה, אך היא תתקשה להשיג לכידות נפשית השמורה רק למדינת לאום הנושאת פנים לחבריה ומותירה נכרים מחוץ למעגל זה.

בהמשך נראה שחז"ל חייבו את הנכרי הגר בארץ לקבל על עצמו לקיים כמה מצוות המהוות רובד זהותי המשותף לכל הגָרים בארץ, יהודים ונכרים, אשר רק על גביו יכול הנכרי לשמר את זהותו הנבדלת.

[6] מרדכי זר־כבוד, "הנכרי והגר במקרא", בתוך: עז לדוד: קובץ מחקרים בתנ"ך, מוגש לדוד בן גוריון במלאת לו שבעים שנה, ירושלים: החברה לחקר המקרא בישראל, תשכ"ד, עמ' 550-567.

[7] על הבחנת חז"ל בין גר צדק לבין גר תושב ראו להלן. ההבחנה בין גר לתושב נתונה במחלוקת גדולה בין החוקרים והיא לא נידונה במחקר זה. על מחלוקת זו עיינו שם, בפרק השלישי במאמרו של זר־כבוד.

[8] לדעת יחיד המנוגדת לכך ראו מתתיהו כהן, "עיון דיאכרוני וסינכרוני במושג 'גר' במקרא", דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות, א (תש"ן), עמ' 11-18. לדעתו הגרים במקרא הם בני ישראל משבטי הצפון שהתגוררו בנחלת יהודה.

[9] דברים יז, טו.

[10] דברים כט, כא.

[11] רות המגיעה ממואב תמהה על יחסו המיוחד של בועז במילים: "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה" (רות ב, י). להכיר פירושו להעדיף כפי משמעות הציווי "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן" (דברים א, יז).

[12] יצחק אריה זליגמן, "גר", אנציקלופדיה מקראית, כרך ב, ירושלים: ביאליק, תשכ"ה, עמ' 546. רש"י, שמות כב, כ: "כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם".

[13] שמות ב, כב; בראשית טו, יג.

[14] עזרא ציון מלמד, "קניית מערת המכפלה", תרביץ יד(א) (תש"ג), עמ' 12. על פי הפסוק: "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג).

[15] זר־כבוד (לעיל הערה 6), בסוף המאמר.

[16] אני מעדיף בעקבות מורי ורבי, הרב מרדכי ברויאר ז"ל, את הכינוי "בחינות" על פני הכינויים "תעודות" או "מקורות" הרווחים בקרב חוקרי ביקורת המקרא. ספר דברים (ס"ד) שייך לפי תפיסה זו לאסכולה הדויטרונומיסטית ואילו המקורות מספר ויקרא ומספר במדבר שייכים לספר הכהונה (ס"כ). עיינו משה ויינפלד, "המפנה בתפיסת האלהות והפולחן בספר דברים", בתוך: הנ"ל (עורך), מקראה בחקר המקרא: ליקוטי תרביץ א, ירושלים: מאגנס, תשל"ט, עמ' 31-32. אך נראים דבריו של ישראל קנוהל, מקדש הדממה: עיון ברובדי היצירה הכוהנית שבתורה, ירושלים: מאגנס, תשנ"ג, עמ' 28, שיש לשייכם לספר הקדושה (סה"ק).

[17] תפיסה זו שקולה לקביעת האזרחות על פי מקום המגורים "דין הקרקע" (jus soli) בניגוד לקביעת אזרחות על פי "דין הדם" (jos sunguinis), כלומר על פי מוצא.

[18] וכן במדבר ט, יד; טו, טו-טז. אפשר להוסיף על כך את הפסוק בשמות יב, מט, השייך לבחינה זו.

[19] ראו זר־כבוד (לעיל הערה 6), עמ' 565, הערה 47א.

[20] עיינו בפירושו של רבי אברהם אבן עזרא לויקרא יח, כו, ולשמות כב, כ.

[21] "וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (ויקרא יח, כו).

[22] להתלבטות של חז"ל בעניין זה, עיינו מכות ט ע"א.

[23] ויינפלד (לעיל הערה 16), עמ' 31. לדעתו חובות אלו מוגבלות למצוות הקשורות בקדושת העדה, עיינו הנ"ל, "זרמים תיאולוגיים בספרות התורה", בית מקרא טז א(מד) (תשל"א), עמ' 21-22. לדעת מילגרום הן מוגבלות לאיסורי "לא תעשה" בלבד. עיינו Jacob Milgrom, “Religious Conversion and the Revolt Model for the Reformation of Israel,” JBL 101 (1982), pp. 170–171

[24] כינויים אלו אינם מוזכרים כלל בספר דברים. עיינו מאיר פארן, דרכי הסגנון הכוהני בתורה: דגמים, שימושי לשון, מבנים, ירושלים: מאגנס, תשמ"ט, עמ' 243-244. בעניין כינויי ספר דברים ראו להלן.

[25] שלמה מורג, "ומתערה כאזרח רענן", תרביץ מא(א) (תשל"ב), עמ' 6-8.

[26] שקול לאזרחות על פי "דין הדם" (עיינו לעיל הערה 17).

[27] דברים יד, א.

[28] ויינפלד (לעיל הערה 16), עמ' 32.

[29] חריג בספר דברים הוא הניסוח הכפול "מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים כד, יד). בניגוד לכך בספרי ויקרא ובמדבר הגר מוזכר כיושב "בארץ" או "בתוך" המחנה מכיוון שקדושת הארץ וקדושת המחנה שה' שוכן "בתוכו" מכוננות את חיובו במצוות.

[30] יש לתת לו מעשר המיועד לעניים (דברים יד, כט) ויש לצרפו לשמחת האכילה ברגלים (דברים טז, י-יד). רווח אזכורו של הגר בחבורה אחת עם שולי החברה — העני, היתום, האלמנה והלוי שאין לו נחלה — הנזקקים כולם לתמיכה כלכלית. ישראל נדרש לדאוג גם לו בכללם. איסור אכילת נבלה מבליט היטב את ההבחנות בין מעמד הגר בספר דברים לבין מעמדו בספרי ויקרא ובמדבר. "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים יד, כא). ספר דברים קובע כי לעם ישראל אסור לאכול נבלה מפני שהוא עם קדוש לה', אך הגר והנכרי אינם מחויבים מפני שאינם נכללים בקדושת העם. עם זאת יש הבדל בין הגר לבין הנכרי שאינו גר בארץ. לגר ניתנת הנבלה במתנה בבחינת צדקה ואילו לנכרי היא נמכרת בכסף. בניגוד לכך, בספר ויקרא הגר והאזרח שווים בדינם בעניין הטומאה בגלל אכילת נבלה: "וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר" (ויקרא יז, טו). מן הבחינה הזאת האזרח והגר שווים בגלל פגיעת הטומאה בקדושת המחנה. איסור אכילת נבלה, בניגוד לטומאה הנובעת ממנה, מתייחס בספר ויקרא רק לכוהנים בגלל נוכחותם במקדש (ויקרא כב, ח).