הפרטת שירותים חיוניים ורגולציה של אספקת שירותים ומוצרים בידי המדינה עומדות בשנים האחרונות בלבה של מחלוקת בין חסידי השוק החופשי, הסבורים שניתן להפריט כמעט כל דבר, ובין המתנגדים, הסבורים שעל המדינה להיות אחראית למתן שירותים חיוניים ולערוב לרמה מינימלית של קיום אנושי מכובד של אזרחיה.
מחלוקת זו הגיעה לפתחו של בית המשפט בעקבות העתירה לפסול את החוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 28), התשס"ד-2004, שהעניק הרשאה להקים בית סוהר פרטי. בית המשפט פסל את החקיקה בטענה שהעברת סמכויות יסוד של המדינה בתחום אכיפת החוק (סמכויות הכליאה) לידי תאגיד פרטי שפועל למטרות רווח פוגעת בזכויות החוקתיות לחירות אישית ולכבוד האדם, שמעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (בג"ץ 2605/05, המרכז האקדמי למשפט ועסקים, חטיבת זכויות האדם ואח' נ' שר האוצר ואח'). פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין הפרטת בתי הסוהר הפנתה את הזרקור לתהליכי ההפרטה והרגולציה שמתרחשים בישראל בעשורים האחרונים, בדומה לנעשה במדינות אחרות בעולם. תהליכי הפרטה והתחזקות מעמדן של רשויות רגולטיביות שתפקידן פיקוח והסדרה של מתן שירותים ציבוריים מתרחשים במקביל לשני תהליכים אחרים: נסיגתה של המדינה מתחומים שבהם היא הייתה מעורבת בעבר כגון מתן שירותי חינוך, בריאות ורווחה; והתחזקות מעמדם של ארגוני המגזר השלישי.
תהליך הנסיגה של המדינה הוא בחלקו תולדה של מדיניות מכוונת בהשראת תאוריות כלכליות נאו-ליברליות שדוגלות בשוק חופשי ובמעורבות מזערית של המדינה. תהליך זה הוא גם תולדה של תהליכים כוגן גלובליזציה ושינויים דמוגרפיים בשל תנועות הגירה בקנה מידה גדול. במקרים מסוימים נסיגתה של המדינה מקורה גם בחוסר יכולתה לספק ביעילות את השירותים הדרושים לציבור ולעתים בהנחה שפתיחת השוק לתחרות תשפר את השירותים לאזרח ותוזיל את עלותם.
בישראל תהליך ההפרטה הוא במידה רבה מקרי, ואינו תולדה של מדיניות מתוכננת היטב. לכן הוא כמעט שאינו זוכה לתשומת לב מחקרית ברמה האקדמית, וגופים מעטים מעמידים במרכז עבודתם את נושא ההפרטה (יוצא דופן בהקשר זה המרכז לצדק חברתי ודמוקרטיה על שם חזן במכון ון ליר). גיליון זה של פרלמנט מבקש לפתוח צוהר לנושא זה - נושא מרכזי משום שמשמעותו היא הרחבה של התחום הפרטי על חשבון הציבורי, הרחבה שהשלכותיה אינן משפיעות רק על התחום הכלכלי, אלא גם על אופי היחסים בין האזרח ובין המדינה, שאיננה עוד חובֶקת כול (גרינפילד, 2010).
המאמרים בגיליון זה בוחנים את נושא ההפרטה והרגולציה ברמה התאורטית ובהקשר הישראלי וההשוואתי. המאמר "הפרטה- סקירה תאורטית והיסטורית" של אסף שפירא מציג את תופעת ההפרטה, מאפייניה, טיעונים בעד ונגד וסקירה משווה של תהליכי ההפרטה במדינות המערב. האופן שתהליכי ההפרטה מתממשים בהקשר הישראלי מובא במאמר נוסף של שפירא "תהליכי הפרטה מרכזיים בישראל".
תהליכי ההפרטה בישראל, כמו במדינות רבות אחרות, מתקיימים לצד התגבשותם של מנגנוני רגולציה. תהליכים אלה משנים את אופי המעורבות של המדינה: במקום מעורבות ישירה באספקת מוצרים ושירותים, המדינה מצמצמת את מעורבותה לתפקידי פיקוח והסדרה. המאמר "רגולציה – מה, איפה ומתי?" של שוריק דריישפיץ מציג מבט תאורטי ומשווה על רגולציה. מהמאמר עולה כי קיימת מחלוקת באשר למידת הרגולציה הנחוצה ובאשר לתכליותיה. בהקשר הישראלי מתברר שתהליך התגבשותם של גופי הרגולציה נעדר תכנון, ולא פעם מדובר בתגובה לא מאורגנת לתהליכים שכבר נתנו את אותותיהם במציאות.
אחת מ"תופעות הלוואי" של תהליכי ההפרטה היא התעצמותם של המגזר השלישי וארגוני החברה האזרחית בכלל, ושל ארגונים וולונטריים שמעניקים שירותי בריאות, חינוך ורווחה בפרט. קרין תמר שפרמן מבהירה במאמרה "הפרטה והתחזקות המגזר השלישי בישראל" את הזיקה בין קריסתה של מדינת הרווחה והתעצמותם של תהליכי ההפרטה ובין עליית כוחם של ארגוני המגזר השלישי, ומציגה את עמדות המצדדים בהתפשטותם של ארגוני המגזר השלישי למחוזות שפעם היו ברשות המדינה ובאחריותה ואת עמדות המתנגדים להן.
המאמר החותם את הגיליון הוא מאמר הדעה של פרופ' הלל שמיד "השפעת ההפרטה על השליחות החברתית והאזרחית של ארגונים ללא כוונת רווח שמספקים שירותים חברתיים". המאמר מציג טענה מעוררת מחלוקת וגם מדאיגה ולפיה הארגונים ללא כוונת רווח משנים את אופיים משום שהם נלכדים ברשתה של כלכלת השוק, ובאופן בלתי נמנע התמורות באופן פעילותם פוגעות בשליחותם החברתית והאזרחית ומביאות לידי אובדן זהותם הייחודית.
לתגובות לגיליון אנא פנו לדוא"ל: info@idi.org.il