אנונימיות ולשון הרע באינטרנט - בין חופש ביטוי להפקרות

פרסומים שיש בהם לשון הרע הם חלק בלתי נפרד מן האינטרנט. אין צורך בנתונים פרי מחקרים מקיפים כדי ללמוד על היקפם הרחב של פרסומים משמיצים, פוגעים ומבזים המהווים חלק, לעתים חלק ניכר, מן הפרסומים, התגובות וההתייחסויות בטוקבקים ובפורומים השונים ברחבי הרשת. התופעה קיימת בכל העולם, ויש לה ביטוי נכבד ומוכר לכול גם באתרים המובילים בישראל.[1] 

פרסומים כאלה הנוגעים לי באופן אישי הם שהובילו אותי לעיון מחודש בנושא לשון הרע באינטרנט ואל התזה שאציג במאמר זה. הפרסומים האמורים הם שתי תגובות של גולשים[2] שפורסמו באתר 'נענע חדשות' בתגובה לידיעה חדשותית על פרסום תחקיר ביקורתי של עמותת 'קשב' על התקשורת.[3]  במסגרת התחקיר של 'קשב' נמתחה ביקורת על הדרך שבה סקרה התקשורת הישראלית את גסיסתו ומותו של יאסר ערפאת. כיהנתי אז כיו"ר עמותת 'קשב', ושמי צוין בידיעה. שתי התגובות נכתבו על ידי מגיבים אנונימיים. התגובות ייחסו לי אהדה להיטלר, השוו אותי לקאפו, כינו אותי 'מסייע לאויב' ואף ייחסו לי קשרים רומנטיים עם גב' חנאן עשראווי. כמו כן קבעו שאני לא דוקטור אלא פלסטיני בתחפושת של דוקטור.

את הפרסומים האלה קיבלתי ברגשות מעורבים של עלבון ושעשוע. כן, זה קצת מעליב, ואפילו מדאיג. אבל לרגע אחד לא חשבתי להגיש תביעה לבית משפט על פרסום לשון הרע. מדוע? כדי להבין זאת ניגשתי לכתוב את המאמר הזה.

אין ספק שאילו הופיעו הפרסומים המשמיצים שעליהם עמדתי לעיל במקום אחר - בעיתונות הכתובה, ברדיו, בטלוויזיה או במכתב חתום בעל תפוצה רחבה - הייתי מגיב במהירות ובחריפות, דורש הכחשה, התנצלות ואף פיצויים. התגובה הסלחנית נובעת מהעובדה שהפרסום נעשה בטוקבק באינטרנט, באופן אנונימי, בפורמט תקשורתי אשר מקובל לקיים בו שיח חריף, מעליב ולעתים אף משפיל. למעשה, שיח פרוץ שכזה הוא אחד המאפיינים המרכזיים של הפורמט הנ"ל. כאן נעוצה חולשתו העיקרית מבחינת כוח ההשפעה הדל שבו. לכך יש נפקות לעניין תחולת חוק איסור לשון הרע עליו, כפי שאנסה להציע להלן.

לאינטרנט בכלל ולתקשורת האנונימית הלא מסוננת באינטרנט בפרט יש מאפיינים מיוחדים המחייבים התייחסות והתאמה של הנורמות הנוגעות לחופש הביטוי (קרניאל, תש"ס), ללשון הרע ולגבול שביניהם.

אמנם האינטרנט הוא מִנשָק ואמצעי תקשורת המשמש בני אדם, ולכן יש להחיל עליו נורמות של בני אדם, אך הוא אינו דומה, ובוודאי אינו זהה, למִנשקים המסורתיים המקובלים בחברה הישראלית ובתקשורת הישראלית, ולכן הוא מחייב החלה של נורמות אחרות (קרניאל, 2003א: 186-177). במובן הזה האינטרנט הוא גם 'מקום' אחר, גם 'זמן' אחר וגם 'ארכיטקטורה' אחרת, ולכן מתנהלת בו תרבות אחרת בתחומי השיח[4] והעיתונות,[5]  והוא מחייב אפוא נורמות משלו. 

האם יש להחיל את החוק על האינטרנט? כמובן. אין היום רבים המחזיקים בעמדה הרומנטית שהרשת היא מעין מערב פרוע, מקום חופשי, שאין להחיל עליו את הנורמות והכללים של החברה האנושית המאורגנת ושל המדינה. אין חולק כי יש להחיל את החוק גם על פרסומים באינטרנט.[6]  
השאלה הקשה יותר היא אם להחיל את החוק הקיים היום על האינטרנט, או שמא יש להתאים את החוק לנסיבות החדשות[7]  ולגבש נורמה חדשה או פרשנות חדשה לביטוי באינטרנט. לפחות בתחום לשון הרע[8]  אני מבקש לטעון במאמר זה שהתשובה שלילית. אין להחיל על כל הפרסומים ברשת את חוק איסור לשון הרע במתכונת הקיימת היום, הרלוונטית בעיקר לפרסומים ולכלי תקשורת של טרום עידן האינטרנט. החלה של דיני לשון הרע על הפרסומים השונים באינטרנט מחייבת תהליך של למידה, התאמה ואפילו שינוי של הדין הקיים.[9] 

חופש ביטוי הוא כמובן תלוי תרבות, חברה, זמן ומקום.[10]  חופש הביטוי הוא גם תלוי מדיה, כלומר הוא משתנה בהתאם לאמצעי התקשורת שבו מדובר ולמרחב המאפיין אותו. לא דומה חופש הביטוי בשיחת טלפון בין חברים לחופש הביטוי בשידור בטלוויזיה בערוץ 2. ההבחנה הזאת נקראת 'ייחודיות המדיום', והיא קיימת בישראל כמו במדינות רבות בעולם, בראשן ארצות הברית (קרניאל, 2003א: 249-241).

חופש הביטוי היה בעבר עיקרון מופשט שיש לשאוף אליו. הכוח לפרסם היה בידי מעטים בלבד. התאוריה לא שיקפה את המציאות. חברי האליטות השונות דיברו או כתבו על הערך 'חופש הביטוי', אך למעשה היה זה חופש עיתונות לאמצעי תקשורת גדולים ולבעלי הון או בעלי כוח פוליטי. אל בעלי הכוח וההון הצטרפו לעתים עוד גורמים, בהם ועדי עובדים, המוני מפגינים או פרובוקטורים שהצליחו להגיע אל הרבים, למשל בדרנים, שחקנים, זמרים. חופש הביטוי לא היה נחלתו של האדם הקטן, של הפרט.

העשור האחרון, עשור האינטרנט, שינה את מהותו של חופש הביטוי ואת אופן הייצוג של המציאות בתקשורת.[11]  עכשיו זה אמתי. לראשונה מאז האגוֹרה היוונית נוצרה כיכר עיר המכילה את הציבור הרחב והמאפשרת ביטוי חופשי אמתי להמונים וליחידים.[12]  היום קולו של היחיד אינו נבלע בהכרח ברעש ההמון ואינו נשאר בין כותלי חדר השינה או המטבח הפרטיים. כל אדם יכול בקלות להשתמש בכלים שמעמידים לרשותו האתרים המובילים באינטרנט ולצרף את דעתו ואת מסריו למאמרים ולידיעות הבולטים והנקראים ביותר באתרים המובילים. מסרים אלו מגיעים במהירות הבזק לקהל רחב של גולשים ומשפיעים על השיח כולו. מעולם לא היה לאזרח היחיד כלי נגיש ואפקטיבי כל כך לבטא את מסריו ברבים, כמו הטוקבק באינטרנט.

עכשיו צריך להתמודד עם כוחו האמתי של רעיון חופש הביטוי ועם הסכנות הגלומות ביישומו. רעיון חופש הביטוי הפסיק להיות אידאל ערכי מופשט, שאיפה כללית או רטוריקה של פילוסופים ושופטים, והפך למציאות יום יומית סבוכה ולעתים אכזרית באינטרנט.[13] 

את ההתמודדות הציבורית, המשפטית והטכנולוגית עם האתגר של חופש ביטוי מעשי באינטרנט אפשר לחלק באופן גס לשני נושאים נפרדים. האחד עניינו פרסומים אסורים לפי החוק הפלילי, בעיקר פורנוגרפיה וגזענות, ובהם לא נעסוק במאמר זה.[14]  השני הוא חופש הביטוי כנגד שמו הטוב של אדם אחר.[15]  בנושא הזה, היקף האיסור על פרסום לשון הרע באינטרנט, אנו מתמקדים.

*  מאמר זה נכתב בעקבות דברים שנאמרו ביום העיון 'העיתונות המקוונת בישראל' שהתקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 15 בפברואר 2005.

**  כל אתרי האינטרנט המופיעים במאמר זה אוחזרו לאחרונה בפברואר 2007.
1   הדוגמאות המוכרות  בישראל הן השיח בטוקבקים באתרים וואלה ו–ynet.
2   התגובות הן מיום 31 בינואר ו–1 בפברואר 2005. הראשונה כותרתה 'לא דוקטור ולא נעליים' מאת יגאל ש', והשנייה - 'יו"ר קשב סובל מבעיות קשב' מאת שמרית.
3   הידיעה עצמה בכותרת 'דו"ח: תקשורת צהובה ומסיתה' פורסמה ביום 31 בינואר 2005 באתר 'נענע חדשות'.
4   על השיח המיוחד בטוקבקים ראו הכט, 2003 (ביקור אחרון ב–30 באוקטובר 2005).
5   הספרות בתחום חקר התקשורת על השיח החדש בעיתונות האינטרנט הולכת וגדלה. למשל Mitra, 2001; Boczkowski, 2004.
6   על ההיסטוריה של האינטרנט כמקום חופשי ועל מאבקי השליטה המתקיימים היום ראו דרור, 2004.
7   על הצורך להתאים את הנורמות לעידן המידע החדש ועל הטכנולוגיה והתכנה כחוק ראו Lessig, 1999; וכן קרניאל וויסמונסקי, תשס"ז.
8   וגם בנושאים אחרים, כמו דיני זכויות יוצרים, ראו קרניאל ונסימיאן, תשס"ג.
9   כך גם נעשה בהחלטה של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט מישאל חשין מבית המשפט העליון, ערב הבחירות בשנת 2001. השופט חשין קבע כי איסור תעמולת בחירות חל על הרדיו והטלוויזיה אך לא על האינטרנט. כדי להכריע בשאלה אם האיסור חל גם על ביטוי באינטרנט, נדרש השופט חשין לניתוח מאפייני האינטרנט, להבדלים בין הפרסום ברשת לפרסום באמצעי תקשורת אחרים וכמובן לערך 'חופש הביטוי'. תב"מ 16/2001 ש"ס ואח' נ' פינס פ"ד נה (3) 159.
10   לעיסוק רחב ומעמיק בהשפעה של הטכנולוגיה על חופש הביטוי ראוThe Yale Law Journal Symposium: Emerging Technology, 1995
11   על התקשורת המודרנית והיעדר גבולות וצנזורה ברשת האינטרנט ראו למשל Weimann, 2000; וכן קרניאל, 2003ב.
12   על התפתחות האינטרנט ועל היותו רשת לתקשורת בין פרטים לצד מהותו כתקשורת המונים, ראו שנער, 2001.  
13   את השפעתה של המציאות החדשה על הדמוקרטיה צריך עדיין לבחון וללמוד לאורך זמן. ראו .Wilhelm, 2002
14   וראו בהרחבה בנושא זה Karniel and Wismonsky, 2004.
15   במקרים לא מעטים הפרסום הפוגע והמשמיץ נוגע גם לפרטיות, ולכן כרוכות פגיעה בשם הטוב ופגיעה בפרטיות זו בזו. מאמר זה מתמקד בעיקר בפגיעה בשם הטוב.