העיתונות בעידן הבלוג: הבלוג כאוונגרד של מהפכת התקשורת האלטרנטיבית

טענות אלו מתערערות במציאות של עידן הבלוג.[24] אמנם הבלוגים מוטים מאוד, אבל כך גם העיתונות. בעוד הממסד התקשורתי המסורתי (ובכלל זה המקוון) נוטה לעמדות ליברליות (מן, 2004),[25] הבלוגים מספקים אפשרות ביטוי גם לעמדות שמרניות.[26] וכך דווקא הבלוגים, שאינם רואים עצמם מחויבים ל'דוקטרינת ההוגנות' המקובלת בעיתונות, מאפשרים גם קולות אחרים ויוצרים מרחב ציבורי פלורליסטי.[27] הודות לשיטת הקישורים וההתייחסות ההדדית (תוצר האינטראקטיביות והשיתופיות) הבולטת בבלוגים, בלוגרים אינם יכולים להתעלם מדעות שונות, והם אף מאפשרים לקהל הרחב להיחשף אליהן.

החשש מפני מרחב ציבורי מבוזר ומקוטע מתמסמס אף נוכח מבנה הבלוגוספרה (Balkin, 2004). לפי Shirky הבלוגוספרה הפוליטית מיוסדת על התפלגות סטטיסטית לא נורמלית, היוצרת מצב של 'המנצח לוקח הכול', קרי מעט בלוגים זוכים להיקרא על ידי רוב הקהל. וכך, באופן פרדוקסי ההקלה בייצור התכנים בבלוגים אינה מגדילה את החשיפה לתכנים, אלא מגוון עצום של בלוגים וחופש בחירה מוחלט של הקורא מולידים אי–שוויון קיצוני במספר הקוראים של הבלוגים השונים.[28] תוצאת ההתפלגות המעריכית או 'חוק החזקה' (power law) היא חוסר שוויון מהסוג הקיים בכל מערכת חברתית, כמו גם בעיתונות המסורתית, חוסר שוויון המונצח אף בבלוגים (שיזף, 2006), אף שמדובר במדיום שיש לו חומת כניסה נמוכה והוא משוחרר, יחסית, מלחצים כלכליים. במציאות זו בלוגים חדשים מתקשים יותר ויותר לזכות בהכרה. מנגד, בבלוגים הזוכים לפופולריות עצומה, מתקשים הכותבים לקרוא את כל התגובות ולקשר עם כל מי שהיו רוצים ומסתכנים בהפיכתם לסוג של בלוגים של הזרם המרכזי. אמנם אלה מספקים יתרון לעיתונאים ולמקבלי ההחלטות, היכולים להסתפק בקריאת מספר מצומצם יחסית של בלוגים כדי לסקר את ההתרחשויות העיקריות בקהילה (Drezner and Farrell, 2004), אולם בלוגים אלו מאיימים על היכולת של הבלוגים להיות אלטרנטיבה של ממש לתקשורת הממוסדת (MSM; Main Stream Media) (Shirky, 2003).

ואם באיומים על הבלוגים אנו דנים, הרי העניין מחייב התייחסות להיבטים הכלכליים והמשפטיים, ולו באופן תמציתי. אחת הבעיות המאיימות על הבלוגים היא שטרם ברור מה יהיה המודל העסקי שיממן את חוויית הגלישה, ובהתאמה - מה יהיה עתידו הכלכלי של הבלוג. נכון לעכשיו, הרוב אינם מרוויחים כסף מבלוגים, ואם יש מי שמרוויחים כסף מבלוגים, הם אינם הבלוגרים העצמאיים כי אם עסקים גדולים המקיימים בלוגים. ועם זה בלוגרים מצליחים לא פעם לגייס כספים למסעות בחירות (דוגמת המיליונים שנתרמו למסעו לנשיאות ארצות הברית של הווארד דין), וגם לצרכים אישיים (דוגמת מצב כלכלי קשה או מימון נסיעה לצורכי סיקור). ואף מעטים מהם הצליחו להפיק רווחים מהבלוג שלהם[29] או ממכירת הפלטפורמה לפרסום. אלא שהפרסום, שהוא מוקד עיקרי להכנסות, יצליח רק אם הבלוגים יוכיחו את עצמם כבעלי ערך מסחרי (מן, 2003; Reynolds, 2003). עד עתה 'תרבות החינם' - כלכלת המתנות (gift economy) של האינטרנט - המאפשרת דהירה חופשית על פני אוטוסטרדת המידע, רמסה כמעט את כל מי שניסה להפוך אותה לכביש אגרה. הוא הדין בעיתונות המקוונת, המבקשת לדרוש תשלום על שירותים שונים ומתקשה במשימה.[30] מצב זה מחריף נוכח אפשרות הכניסה החופשית לבלוגים, והוא מעלה את השאלה: למה לקנות חלב בדוכן העיתונים, כשאפשר לקבל את הפרות חינם (שגיא, 2002).

גם בזירה המשפטית מצבם של הבלוגים רחוק מלהיות ברור. ככל שעובר הזמן כן גדל מספר העתירות נגד בלוגרים בבתי המשפט במגוון סוגיות הנוגעות לחופש הביטוי, ללשון הרע, לזכות לחיסיון עיתונאי, לקניין רוחני ועוד (Kirtley, 2003). הקושי מחמיר שעה שבלוגרים מבקשים להיות זכאים לאותה הגנה משפטית שזוכים לה עיתונאים בלי להכפיף עצמם לפעולה בהתאם לתקנון האתיקה שממנה משתמעים, למשל, מתן זכות תגובה, אימות נתונים ודיווח אובייקטיבי. במשפט המתנהל בימים אלו בקליפורניה מבקשת חברת 'אפל' (Apple) כי שלושה בלוגרים שפרסמו מידע מסווג שדלף מהחברה, כנראה על ידי עובדיה, יסגירו את מקורותיהם. דומה שכדי לבחון אם בלוגרים זכאים להגנה המשפטית שזוכים לה העיתונאים, ובכלל זה הזכות לחיסיון, יהיה צורך להגדיר מיהו עיתונאי. אמנם בעתירתה של 'אפל' קבע בית המשפט כי מדובר ב'רכוש גנוב', ולכן איסור פרסומו חל גם על עיתונאי מן השורה; אולם על פי רוב הזכות לחיסיון ניתנת למי שפרסם את המידע בכוונה להפיץ את המידע מלכתחילה עוד לפני תהליך איסוף החדשות. לשון אחר, דומה שמתחייב לתת את הדעת לשאלה אם הבלוגר פעל כעיתונאי כשהחל באיסוף המידע (Voss, 2005). ממשפט זה ואחרים, שעוד יבואו ללא ספק, עולה כי ראוי שהבלוגרים ידעו יותר על זכויותיהם וחובותיהם. למטרה זו הוקמו זה כבר כמה אתרים ברשת (ראו לדוגמה (EFF, 2005.

עניין זה מחייב אותנו לסוגיית הזיקה בין בלוגים לעיתונות, שתחתום חלק זה. ראשית, יש לציין כי עיתונאים רבים הפכו לבלוגרים או משמשים גם בלוגרים נוסף על עבודתם העיתונאית (אלו מכונים j-bloggers). למעשה, לזכותם של העיתונאים בעלי המוניטין שהחלו בכתיבת בלוגים נזקפת הפניית תשומת הלב לתופעה בראשיתה. אלא שכפילות תפקידים זו אינה נטולת בעיות. עיתונאים כותבי בלוגים אולצו לא פעם לפרוש מכתיבתם החוץ–עיתונאית.[31] על מקומו של הבלוג בחייהם של אותם עיתונאים אפשר ללמוד מהעובדה שכמעט כולם חזרו במהרה לבלוגוספרה (Penenberg, 2005). שנית, הבלוגים נכתבים לא רק בידי עיתונאים מיומנים, אלא הם אף משמשים בית–ספר שדה לסטודנטים לעיתונאות (Pryor, 2003), המחדדים את כישוריהם וצוברים מוניטין שעשוי לשפר את סיכוייהם במציאת עבודה עם סיום לימודיהם. שלישית, בלוגים משמשים לא רק בתי–ספר להכשרת עיתונאים, אלא אף מאגר לציד כישרונות המסתיים לא פעם בהצעת עבודה עיתונאית גם לבלוגר חסר הכשרה פורמלית. מכל האמור לעיל מתבררת התמונה: אי–אפשר להציג את העיתונות ואת הבלוגים כשני עולמות מקבילים.

בלוגים ועיתונים מתקיימים אפוא יחד במרחב תקשורתי משותף, ובמסגרתו הם משפיעים זה על זה השפעה הדדית ובלתי פוסקת. הם עושים שימוש זה בזה כבמקורות למידע, לרעיונות ועוד, מה שלא מפריע להם לבקר זה את זה ולהתחרות זה בזה. מצב זה של תחרות וביקורת תורם הן לשיפור העיתונות (Mitchell, 2003) הן לשיפור הבלוגים. אשר לעיתונות, הבלוגים משמשים להם מערכת משוב גלובלית ומידית. תרבות מקבילה ההופכת את החיים למעניינים ומסובכים יותר בעבור עיתונאים בזרם המרכזי, שהידיעה שכל מילה ומילה שהם אומרים או כותבים מנותחת בהרחבה בבלוגוספרה, משפרת את תוצריהם מבחינת העניין, האמינות והחיוניות. העיתונאים עשויים ללמוד מהבלוגים שיעור או שניים במידיות, בשקיפות, בצניעות, באלתור בזמן אמת, בטשטוש בין הפרטי למקצועי, בקיום שיחה עם הקוראים ובעיתונות בעלת אישיות; שיעורים אלו יכולים לא רק לעזור לעיתונאים, אלא גם להבטיח את הישרדותו של המדיום בעולם שהשתנה לגמרי בעקבות האינטרנט (Outing, 2004b). אשר לבלוגרים, העיתונות משמשת להם מקור לכותבים, למידע ובאופן כללי בית ספר בו אפשר ללמוד שיעורים בשיפור הכתיבה, בביצוע תחקירים וביצירת תכנים חדשים, ביתרונות העריכה, בבדיקת אמינותו של מידע, במתן זכות תגובה, בהקפדה על דיוק ועוד (Outing, 2004a).

מכל האמור לעיל אנו למדים כי אין מקום לשאלות בנוסח 'האם בלוגרים הם עיתונאים?' או 'האם הבלוגים יחליפו את העיתונות?'. השאלה אם הבלוגים יחליפו את העיתונות המסורתית כמוה כשאלה אם שוק האיכרים יחליף את המסעדות. הראשון הוא מקור לחומרי גלם עשירים, והשני מייצג שלב אחר בתהליך. לא זו בלבד שהאחד לא יחליף את האחר, אלא שהשניים טובים זה לזה (Jardin, in: Rosen, 2005). המחשבה שאחד יכול להחליף את משנהו או שאחד טוב ממשנהו והשאלה אם בלוגים הם בחזקת עיתונות מזיקות לכל המעורבים. אמנם בלוגרים עושים לעתים עבודה עיתונאית טובה יותר מהתקשורת הממוסדת (Rosen, 2005), אולם לרובם אין יומרות להיקרא 'עיתונאים' או לבצע 'עבודה עיתונאית'. אדרבה, עיתונות ובלוגים הם מקרה של בררה מכלילה ('גם וגם'), ולא של בררה מוציאה ('או או') (Lasica, 2005). הם מקיימים סימביוזה שאינה מתיימרת לייתר האחד את האחר, אלא להשלים זה את זה (Rosenberg, 2002; Lasica, 2003b; Shafer, 2005).

התוצאה של דיון זה היא אפוא החלפת מערך השאלות 'האם בלוגרים הם עיתונאים?' ו'האם בלוגים יחליפו את העיתונות?' בשאלות 'מה ההבדל בין שתי צורות התקשורת - העיתונות והבלוג?' ו'כיצד הם משפיעים זה על זה?'. את התשובות שהוצגו בחלק זה אפשר לסכם בהחלפת הקביעה שבלוגים הם צורה חדשה של עיתונות, בטענה שבחלק מהזמן חלק מהבלוגים מייצרים עיתונות (Blood, 2003: 61). אולם השאלה המעניינת יותר חורגת מדיון בסוג העיתונות שהבלוגים מייצרים לטובת הייחוד והיתרונות של הבלוגים ביחס לעיתונות, ובאלה יעסוק בהרחבה החלק הבא, החותם את המאמר.

24   התייחסות מסייגת של Sunstein עצמו לטיעוניו במציאות האינטרנטית של עידן הבלוג, ראו בבלוג של Lessig שבו התארח Sunstein והתייחס לנושא (Sunstein, 2005).
25   שיקוף להלך רוח זה הוא ההלצה ש'ליברלים לא צריכים בלוגים, כיוון שיש להם את ה–New York Times (Grossman, 2004/5).
26   ראו תפקודם בפרשיית Rathergate ובפיטורי מנהל החדשות של רשת CNN (דרור, 2005).
27   זו חורגת מהדומיננטיות של הטכנו–ליברטריאניזם נוסח 'האידיאולוגיה הקליפורנית' (Barbrook and Cameron, 2001).
28   ראו בהרחבה שוורץ אלטשולר בספר זה.
29   דוגמת סליבן, המקיים 'מועדון הספר הטוב' ומקבל אחוזים ממכירות באתר 'אמזון'.
30   בעוד יש המראים רווחיות (למשל Wall Street Journal), רבים אחרים מתקשים במשימה (למשל Salon).
31   רשימה זו כוללת בין השאר את קווין סייטס (Sites), שחויב על ידי CNN להפסיק להפעיל בלוג בעת שירותו בעיראק, את ג'ושוע קוסרה (Kucera), שכתב העת TIME קרא לו לחדול מכתיבתו, ואף את דניס הוגן (Hogan), עורך התיירות ב–Hartford Courant, שנדרש לחדול מכתיבת בלוג, משום שהוא נתפס כמסקר נושאים החופפים את עבודתו בעיתון.