אנחנו נמצאים בעיצומה של מהפכת הפס הרחב. עדיין מוקדם לסכם מהפכה זו, אך בעצמתה היא נדמית למהפכת הטלוויזיה והרדיו. סקר משנת 2005 שערך מכון נטוויז'ן לחקר האינטרנט של אוניברסיטת תל–אביב על הרגלי השימוש של הישראלים באינטרנט, גילה כי באינטרנט נעלם למעשה החיוג דרך קו הטלפון. מהסקר עולה כי 58% מאזרחי ישראל מחוברים לאינטרנט בביתם, וכמעט כולם (90%) מחוברים באמצעות אינטרנט מהיר.[1] לשם השוואה, ב–2003 היו רק 48% מכלל אזרחי ישראל מחוברים לאינטרנט מביתם, ורק 61% מהם היו מחוברים באמצעות אינטרנט מהיר. כלומר, יותר ויותר אנשים מחוברים און–ליין לרשת שעות רבות ביממה ומתעדכנים בידיעות חדשותיות במהלך יום עבודתם במשרד או בבית. ידיעות אלו בדפוס, בקול, בתמונה ובווידאו המגיעות לאזרח במהירות, הן היסוד של המהפכה המקוונת המנהלת דיאלוג או דו–קרב עם העיתונות הכתובה הקונוונציונלית. בד בבד עם השיפור האדיר במהירות העברת המידע, באיכות תשתית האינטרנט וביכולת של המחשב הביתי להתמודד עם כמות נתונים אדירה, שופרה גם האינטראקטיביות (הידודיות) בין משתמש הקצה, הקורא בביתו או במשרדו, לבין מערכת החדשות. מתקשורת חד–כיוונית כמעט לחלוטין שמציעה העיתונות הכתובה הקונוונציונלית (חוץ מהדהוד מוגבל ב'מכתבים למערכת') או תכניות המאזינים ברדיו ('יש עם מי לדבר' לדוגמה. על כך ראו הכהן, 2003; Katriel, 2004) אנו עוברים למערכת מובנית שבה כל קורא באינטרנט יכול לשלוח תגובה לידיעה או למאמר שהוא קורא בלי להשקיע מאמץ רב, בלי הצורך לחייג, להמתין, לזכות לאישור ההפקה (או מערכת העיתון שצריכה לבחור מכתבים ספורים מתוך עשרות), ולעתים הוא אף זוכה לתגובה של קוראים אחרים.
כלומר, האינטרנט מביא ממדים חדשים לשיח–תגובה (talkback) - גם מבחינת מספר התגובות (כשלא עומדת מגבלת הזמן והמקום של העיתונות הממוסדת), גם מבחינת אופני התגובה (למרות הצנזורה עדיין מתפרסמות תגובות בוטות ביותר) וגם מבחינת אפשרויות הדיאלוג בין הקוראים–כותבים המתאפשר במדיום.
מחקר התקשורת מציע כמה נקודות מבט עיקריות לדיון בתופעת השיח–תגובה:
1. ניתוח תפיסת התופעה בארגון. מהם השיקולים המנחים את הארגון? אילו ידיעות חדשותיות ומאמרים ייפתחו לתגובות הקוראים, ואילו לא? האם לצנזר, ואיך לצנזר הודעות פוגעניות? מי קובע מהי הודעה פוגענית? וכדומה.[2]
2. ניתוח הקוראים–כותבים. מיהם המגיבים? עד כמה התגובות אותנטיות (שמא עומדים אינטרסים כלכליים או פוליטיים–ממוסדים מאחורי התגובות?) מהם דפוסי התגובה האופייניים של כותבים? וכדומה.
3. ניתוח הטקסט. מה מייחד שיח–תגובה באינטרנט בכלל ובתוך ההקשר הישראלי בפרט?
מאמר זה מתמקד בעיקר בנקודות המבט השנייה והשלישית ומנסה להציע כלי לאפיון הרטוריקה של שיח–תגובה (talkback) ולניתוחה, וזאת - מתוך תפיסה הרואה בשיח–תגובה זירה מרתקת המזמינה ניסיון לתהות על היחס שבין הידיעה העיתונאית לבין התגובות. ניתוח מן הבחינה התאורטית מציע ניתוח כזה שמול רכיבי הרטוריקה האריסטוטלית הקלסית (אריסטו, 2002) - הלוגוס (צד ההיגיון), הפתוס (צד הרגש) והאתוס (מעמדו של הדובר ואמינותו) - נוצרת רטוריקת נגד (counter-rhetoric) שנכנה בשם אנטי–לוגוס, אנטי–פתוס ואנטי–אתוס, המתמודדת עם טיעוני כַּתב העיתונות המקוונת או עם אחד המגיבים הקודמים. עניין זה בולט במיוחד בהקשר של אופני השיח הישראלי ('דוגריות', 'לרדת כאסח' כפי שמגדירה כתריאל, 1999) ובהקשר הפוליטי הטעון והאלים. בין אלו מתבלט השיח–תגובה באינטרנט כדפוס שיח שעיקרו נטול אפשרות קידום או פיוס, שיח מתלהם ואלים במיוחד.
אופי השיח בעיתונות המקוונת מאפשר להצביע על רב–שיח המחקה את דפוס השיח פנים אל פנים, על המיזוגים והזליגות הפועלים בין סוגי ההתייחסויות כשהן מופיעות בזו אחר זו על המסך. זוהי מעין שיחה מתמשכת, שיחה בעל פה–בכתב, המתמקדת בכל פעם בטיעון אחר. ענייננו הוא ברצף המתמשך של התגובות, על הצדדים התוכניים והגרפיים שלו. בתוך כך בולטת הנראוּת של רכיבי שיח טבעי: שינויים תכופים של משלבים, שגיאות כתיב ותגובות המכילות רבים מן הרכיבים האלה: התחכמות, זלזול באחר (וחוצפה), נאצות, רגשיוּת ואלימות בלתי מרוסנת.
זאת ועוד: לכתיבה באינטרנט, בדומה לטקסטים אחרים במדיה, יש מופע חזותי מובהק, קרי אין היא טקסט כתוב, אלא מופע חיצוני שבו כותרת תגובה רודפת כותרת תגובה, כשבצדה פרסומת, תמונות וקישורים לחומרים אחרים (קטעי וידאו, אתר הבית של העיתון המקוון וכדומה). בדרך זו המגיב מנהל דיאלוג לא רק עם הכתבה שאליה הוא מתייחס, אלא גם עם האקטואליה באופן כללי, עם ההקשר הישראלי הרחב ועם ההשתקפות של האירועים בתקשורת, וכן עם המסגרת ההגמונית (הפוליטית, הכלכלית, התקשורתית, האפנתית) שמייצג העמוד בכללו. בנקודות אלו ניגע רק בקצרה, ומכל מקום, כיוונים אלו משמשים אפשרויות לניתוח השדה בעתיד.
מאמר זה יתמקד ברכיב המילולי של הטקסט ויעסוק ברטוריקת שיח–תגובה של מקרה אחד: מאמר העוסק ב'התנתקות' הישראלית מרצועת עזה (יולי-אוגוסט 2005), כפי שעלה בעיתונות המקוונת. התבוננות זו תשמש מצע לבחינת תפקידו בשיח הציבורי ולניתוח חברתי–תרבותי של ההקשר הישראלי בן הזמן.
תופעת השיח–תגובה היא תופעה עולמית, והיא משותפת לארגוני מדיה רבים שאינם נרתעים מ'משפט השדה' של הקוראים. כמעט תמיד מפעילים מערכת סינון (צנזורה), אך מאופי התגובות ב–talkback sphere הישראלי מתברר כי גם לאחר הסינון עולות תגובות אלימות ובוטות ביותר. בארגוני תקשורת רבים ויתרו בשל כך על מערכת התגובה, ובאחרים מאפשרים תגובה רק לאחר שהמגיב נרשם במערכת הארגון.
אפשרות זו להשיב למחבר המאמר משכללת את סגנון הכתיבה המתפתח באינטרנט ויוצרת יש מאין כללים לסוגה מובהקת חדשה, המתאפיינת בחוסר הייררכייה, בספונטניות, בשימוש בסימנים גרפיים ובשגיאות כתיב וסגנון.
הטקסט המתפרסם במדיה מפורק לשלושת רכיביו הרטוריים: כיצד מבסס יוצר הטקסט את מעמדו ואמינותו; כיצד הוא בונה את טיעוני ההיגיון שלו; וכיצד הוא משתמש ברגש לביסוסם. המגיבים פועלים בתגובה לשלושת רכיבים אלו ומנסים בתגובתם לקעקע אחד או יותר מהם או לתמוך בהם.