ברבות מן הדמוקרטיות המערביות, ובהן גם ישראל, אפשר להבחין בעשורים האחרונים בתמורה במערכת החינוך: נפתחים אפיקים חדשים למעורבות אזרחית ולהשתתפות פעילה של הורים בחינוך ילדיהם. בהדרגה רכשו ההורים מידה גוברת של השפעה על עיצוב מערכת החינוך בכלל ועל חיי בית-הספר בפרט. בשינויים שחלו ראוי לציין את הזכות לבחור את בית-הספר שבו ילמדו הילדים, את הזכות למידע ואת האפשרות למלא תפקיד של ממש בניהול בית-הספר.[141] העתקת סמכויות לידי ההורים והקהילה מעצבת דפוס יחסים חדש בין בית-הספר לבית ההורים, ואפשר גם שהיא מרמזת על תמורה עמוקה יותר שחלה בתפיסת האזרחות ומעמדו של האזרח אל מול זרועות השלטון.[142]
כדי להתחקות אחר פשר השינויים שחלו ולעמוד על חשיבותם של ערוצי ההשתתפות שנפתחו לפני הורים, מן הראוי לאפיין את האינטראקציה בין ציבור ההורים למערכת החינוך. בהקשר זה אפשר להצביע על תפיסות שונות בבסיס זיקת הגומלין שבין הורים לאנשי חינוך ועל בניית דגמים שונים של יחסים וקשר. בין היתר, ראוי לעמוד על ההבדל שבין מעורבות לבין שותפות והשפעה. צורות שונות של מעורבות הורים מייחדות להם תפקיד מוגבל של צרכנים סבילים ומקפלות בתוכן מידה מועטה של השפעה בענייני חינוך ומדיניות.
פרידמן מציע מדרג בן ארבעה שלבים לתיאור דפוסי המעורבות הרווחים של הורים בבית-הספר.[143] בתחתית הסולם ניצבת מעורבות סבילה בתחומי החוויות החינוכיות והחברתיות. ההורים הם גורם פסיבי. הם מסתפקים בתגובות לאינפורמציה הנמסרת להם ביזמת בית-הספר. עיקרה של צורה זו הוא קבלת מידע על תכנית הלימודים ועל התקדמותם של הילדים, והיא נחשבת שכיחה ביותר בקרב רוב בתי-הספר. תפקיד פעיל מעט יותר שמור להורים שמנהלים אינטראקציה המבוססת על מתן שירותים וקבלתם עם בית-הספר. הם מסייעים לבית-הספר כאשר יש צורך בכך, בעבודות אחזקה ובשמירה, בליווי טיולים ובהכנת כיבוד למסיבות. ההורים אף משתתפים באירועים בבית-הספר, בטיולים או בחוגים. מעורבות פעילה בתהליך החינוכי מחייבת מידה ניכרת של עניין ומיומנות מצד ההורים. ברמה זו ההורים מעורבים בפעילות החינוכית של בית-הספר (במסגרת הדרכה בחוגים מיוחדים או הפעלה של מרכזי לימוד) ומבטאים את עמדתם בסוגיות הקשורות בחינוך. הצורה הגבוהה ביותר של מעורבות מוגדרת לפי פרידמן כמעורבות בגיבוש מדיניות. ההורים שותפים בניהול המוסד החינוכי, בעיצוב תכניות הלימודים ובקביעת מדיניות וכללי משמעת.
נקודת מבט אחרת חותרת להגדיר מהו התפקיד (role) השמור להורים במגעם עם מערכת החינוך. היא מובילה לטיפולוגיה שונה במקצת. חלוקה זו מבחינה בין גישות שונות להבניית היחסים בין ההורים לבין אנשי חינוך:
• ההורים כ'בעיה' — השקפה זו רווחה לאחר מלחמת העולם השנייה ונזנחה במידה רבה מאז שנות השבעים. היא מציירת את ההורים כהדיוטות העלולים לפגוע במעשה החינוכי, ומשום כך היא דוחה כליל את מעורבותם במערכת החינוך. מתוך עמדה הטוענת לקיומו של פער ערכים עמוק בין בית-הספר לבית המשפחה, ההורים נתפסים כמי שמקפחים את חינוכו של הילד, על-ידי הזנחה, על-ידי פינוק מופרז או משום שתרבותם אינה עולה בקנה אחד עם תרבות בית-הספר. זוהי גישה שלילית ומתנשאת כלפי בית ההורים. היא גורסת כי ההורים אינם מוכשרים 'לשתף פעולה' עם בית-הספר.[144]
• גישת החסות (tutelage) — גישה זו מדגישה את בורותם של ההורים לעומת כישוריהם המקצועיים של אנשי החינוך. היא מבטלת את סמכותם של ההורים בתחום החינוך ונוקטת כלפיהם עמדה פטרונית. אנשי החינוך הם המופקדים על הגדרת צורכיהם של ילדים והורים כאחד, ודורשים את טובתם. בית-הספר יוזם שיתוף של הורים בפעילויות שונות שתכליתן 'לחנך' את ההורים ולהקנות להם מיומנויות. כל צורה של מעורבות בחיי בית-הספר כפופה אפוא לשיקול דעתו של הצוות החינוכי.[145]
• ההורים כצרכנים — על-פי תפיסה זו חינוך הוא מצרך שההורים רוכשים אותו. זירת החינוך מתוארת במונחים כלכליים, כמתנהלת על-פי תנאים של היצע וביקוש. בתי-הספר מתחרים ביניהם על לב ההורים ומבקשים למשוך אליהם תלמידים מצטיינים, ואילו התלמידים מתחרים על הקבלה לבתי-הספר הטובים. גישה זו רווחת בקרב המצדדים בהפרטה ובכלכלת שוק חופשי וכן בקרב רבים הרואים בה מפתח לשיפור מערכת החינוך.[146] האחרונים גורסים כי התחרות בין בתי-הספר תבטיח יעילות ואיכות. תפקידם של ההורים על-פי השקפה זו מתמצה בבחירת בית-הספר שילדם ילמד בו. בית-הספר חייב בדין וחשבון להורים, אולם הם נותרים פסיביים במידה רבה.
• ההורים כקשורים בקשר חוזי עם בית-הספר — תפיסה זו רואה הן את בית-הספר הן את ההורים כסוכנים המכוננים ביניהם התקשרות חוזית. ההתקשרות מטילה על כל צד חובות וזכויות. מדיניות החינוך בבריטניה מחייבת כינון אמנה בין בית-הספר למשפחה. בעקבות חוק שנכנס לתוקפו בספטמבר 1999, כל בתי-הספר באנגליה ובווילס נדרשים לנסח בשיתוף עם נציגי ההורים מסמך חוזי שחובותיהם וזכויותיהם של שני הצדדים מוגדרים בו בפירוט (Home-School Agreement). כניסתו של תלמיד לבית-הספר מותנית בחתימתם של ההורים על ההסכם.[147]
• ההורים כשותפים — זהו אולי המושג המעורפל ביותר. הוא משמש בערבוביה לציון צורות שונות של מעורבות הורים בבית-הספר. שותפות עשויה לבוא לידי ביטוי בכך שהורים נוטלים חלק של ממש בתהליכי קבלת החלטות, בעיצוב מדיניות החינוך בבית-הספר או בשליטה על התקציב. במדינות רבות התקבלו תקנות המחייבות שיתוף הורים במועצות בתי-ספר האמונות על ניהול חיי בית-הספר. לחלופין, ’שותפות' רומזת על תפקידם של ההורים כגורם תומך, גורם המעניק סיוע לתהליכי הלמידה ונותן גיבוי להנהלה ולצוות המורים בפעולותיהם. בשונה מגישות שרווחו במחצית המאה שעברה, תפיסה זו מצדדת במעורבותם של הורים ומייחסת חשיבות רבה להשתתפותם. ביסודה מונחת ההנחה כי ההורים נושאים באחריות לחינוך ילדיהם.
מקומם של הורים במערכת החינוך הולך ומשתנה בעקביות. חלה תנועה מעמדה המגדירה את ההורים ’בעיה' ותופסת אותם כגורם מטריד ומפריע, אל עבר השקפה הרואה בהורים חלק מן הפתרון וגורסת כי יש בהחלט צורך לשתף את ההורים בתהליכי קבלת החלטות לשם ריפוי מערכת החינוך מתחלואיה.[148] תמורה זו מתהווה מתוך מוטיבציות שונות. במידה רבה היא משקפת דבקות בערכים דמוקרטיים ואימוץ נורמות של מינהל תקין.
מדינות שמעודדות מעורבות הורים במערכת החינוך נוטות לצייר את הדבר כזכות המסורה להורים או כערך דמוקרטי חשוב, ומעגנות זאת בחוק. בדנמרק ובאנגליה הזכות להיות מיוצגים במועצות ובגופים המופקדים על ניהול בית-הספר מסורה להורים.[149] בצרפת ההורים יכולים ליטול חלק בכל תהליכי קבלת החלטות במערכת החינוך. בעשור האחרון נקבע בחוק מעמדם של ההורים כשותפים המיוצגים במועצות כיתה, במועצות בתי-ספר, במישור המקומי ואף ב'מועצה העליונה לחינוך', קרי ברמה הלאומית.[150]
מנקודת מבט המצדדת בעקרונות של כלכלת שוק, מעורבות הורים (במיוחד ברמת בית-הספר) אינה מתוארת במונחי זכויות וחובות, אלא נתפסת כאמצעי לפקח על מערכת החינוך ולהבטיח התנהלות יעילה יותר של מערכת בעלת דימוי נוקשה ומסורבל. בתוך כך מעורבות הורים מכוונת לשפר את רמת החינוך ולהעלות את רף ההישגים. מעורבות הורים ובחירת הורים מכתיבות נורמות של שקיפות, פתיחות וזרימת מידע. בתי-הספר מחויבים למסור דין וחשבון להורים ולנציגי הקהילה ולדווח על הישגיו של בית-הספר וכן על ענייני מינהל ותקציב. כל אלה מבטיחים היענות של מערכת החינוך לצרכיה של החברה בכלל ולתביעותיהם של הורים בפרט.
באקלים של פלורליזם, מקבלי החלטות מכירים בצרכים השונים של קבוצות בחברה ועומדים על אזלת ידה של מערכת הומוגנית וריכוזית במידה רבה אל מול תביעות מגוונות ואינטרסים מתנגשים. טיפוח מעורבותם של הורים במערכת החינוך מאפשר לקולות השונים להישמע, אולם אינו נושא פירות של ממש אם לא נלווית לו העתקה של סמכויות מן המרכז אל המישור המקומי ואל בתי-הספר עצמם. ביזור נחוץ כדי שמערכת החינוך תוכל להיענות לדרישות ההורים ולהתאים עצמה למציאות מורכבת ורב קולית.
טענות בזכות ביזור במערכת החינוך נשמעו בארצות רבות מאז שנות השבעים של המאה שעברה. לתבנית הביזור בחינוך יש מקבילות רבות במגזר הציבורי. העברת מוקד השליטה מן המרכז אל הרמה המקומית נעשית בתחומים של תכנון, רווחה ועוד. הניסיון המצטבר מיזמות של ביזור במערכת החינוך במדינות שונות מעיד למעשה על התפתחות מורכבת.[151] לצד מגמות של ביזור והפקדת הסמכות בידי הרשות המקומית, הקהילה ובית-הספר, ניכרת מגמה הפוכה של יתר ריכוז. מגמה זו באה לידי ביטוי בקביעת יעדים קולקטיביים ובהצבת קריטריונים לשם הערכת ההתקדמות לקראת המטרות הרצויות. מסתמן דפוס שלפיו השלטון המרכזי הוא המופקד על יצירת המסגרת לרפורמה במערכת החינוך ועל הגדרה של מטרות ותכנים משותפים, ושמור לו תפקיד חשוב בפיקוח ובהערכה. לבתי-הספר נמסרים כלים לניהול עצמי, ועל כן הם נהנים ממידה רבה של אוטונומיה בכל הקשור בבחירת האמצעים המתאימים כדי להשיג אותן מטרות שסרטט המרכז.[152] קיימת אפוא תנועה מובהקת בכיוון של ביזור והפקדה של תחומי אחריות בידי הרמה המקומית ובית-הספר. לצדה, הפיקוח של הרשות המרכזית על תכניות הלימודים ועל הישגי בתי-הספר מתהדק.[153]