רעיון 'גדר ההפרדה', שהופיע עם תחילת ההתקוממות הפלסטינית בספטמבר 2000, ורעיון 'תכנית ההתנתקות', שהופיע בדצמבר 2003, הפכו לשני הנושאים המרכזיים על סדר היום המדיני-ביטחוני עד היום. בעת כתיבת דברים אלו, שני התהליכים נמצאים עדיין בשלב ההתהוות, ונראה שהם עוד רחוקים מלהגיע לנקודת הסיום. מחקר זה הוא אפוא הצצה בלבד לתוך כל אחד מהשניים, בפרק זמן מוגדר. בשני המאבקים הניתוח מתחיל בהופעת הרעיון, ממשיך בשלבים מרכזיים בהתהוותו, ומסתיים בקביעתה של נקודת ציון פורמלית: ניתוח המאבק בגדר ההפרדה מסתיים עם אישור הממשלה את התוואי המלא שלה באחד באוקטובר 2003, וניתוח המאבק נגד תכנית ההתנתקות מסתיים עם אישור הכנסת את תכנית ההתנתקות ב-26 באוקטובר 2004, ואישורו בקריאה ראשונה של החוק ליישום תכנית ההתנתקות ('חוק פינוי-פיצוי') בשלושה בנובמבר 2004.
'גדר ההפרדה', המוגדרת כפרויקט התשתיות הגדול ביותר במדינת ישראל אי פעם, עלתה לסדר היום הלאומי על ידי ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, לאחר שהגיע למסקנה כי 'אין פרטנר פלסטיני לעת הזאת', וכי על מדינת ישראל לסגת חד-צדדית לגבולות בני הגנה. שלוש ממשלות וחצי התחלפו מאז, ושתי כנסות, אולם בשל חשיבותה הביטחונית ומשמעויותיה המדיניות ממשיכה גדר ההפרדה להסעיר את המערכת הפוליטית על כל גוני הקשת שלה, וכן את הציבור, את מערכות אכיפת החוק, את הצבא, את התקשורת ואת הציבור בכללו, עד היום.
תכנית ההתנתקות, שזכתה עם הופעתה על סדר היום הציבורי לזלזול ולביקורת קשה מימין ומשמאל כאחד ולאמון מסויג מאוד של הציבור, הצבא והתקשורת, הפכה במהלך שנת 2004 לתכנית המדינית המובילה והיחידה של ממשלת ישראל. תכניות מדיניות — מאז תהליך השלום עם מצרים ב-1978, דרך ועידת מדריד ותהליך אוסלו בתחילת שנות התשעים, ועד היום — עוררו בכל פעם מחדש את הוויכוח המר על שאלת גבולות הארץ וחידדו מאוד את השסע העמוק הקיים ממילא בתנועה הציונית ובחברה הישראלית מראשיתן. החפיפה שנוצרה במהלך השנים — ושהתחזקה מאוד מאז החלה השליטה הישראלית על יהודה שומרון ועזה לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967 — בין השסע המדיני, ימין ושמאל, לבין השסע הדתי-חילוני, והזהות בין הדבקות בשמירת מצוות לבין הדבקות בשלמות הארץ, שהעמיקה בקרב חלקים מן הציונות הדתית, העצימו את המחלוקת הקיימת בלאו הכי על צדקת דרכו של כל מהלך מדיני שהובילה הממשלה. מחלוקות אלה הובילו בכל פעם מחדש לשבר עמוק בחברה ולזעזוע של המערכת הפוליטית. בניגוד למחלוקת העקרונית בשאלת גבולות המדינה היהודית ולמחלוקת שהייתה סביב הנסיגה מסיני ופינוי היישובים היהודיים שם, המהלכים המדיניים של שנות התשעים התנהלו קרוב לעין, ולכן גם קרוב ללב, ונסבו על עתידם של חלקי ארץ בעלי משמעות היסטורית, תרבותית ודתית עמוקה. עובדה זו הפכה את הוויכוח המדיני לנושא המחלוקת העיקרי של שנות התשעים, עליו קמו ונפלו ממשלות.
חמישה ראשי ממשלה, שבע ממשלות וחצי וחמש כנסות התחלפו במדינת ישראל מאז ועידת מדריד ב-1990 ועד הופעתה של תכנית ההתנתקות ב-2003. אולם בפעם הראשונה מאז פרץ הוויכוח — ובכך ייחודה וחשיבותה של תכנית ההתנתקות — מובילה ממשלת ישראל מהלך הכולל, מעבר לנסיגה מאזורים ביש"ע, גם פינוי של יישובים יהודיים. בעת כתיבת דברים אלו טרם הוכרז על בחירות בישראל, אולם 'רעידת האדמה' שעוררה התכנית עוד בטרם אושרה בכנסת בקריאה שלישית והמחאה הציבורית שבאה בעקבותיה כבר הטביעו את חותמן. הן הביאו לזעזוע עמוק במערכת הפוליטית ולהקמתה של ממשלה חדשה; לשבר עמוק בחברה הישראלית ובצבא; להעמקת הקרע בין דת למדינה; ובעיקר, לתחילתו של דיון ציבורי עמוק ומהותי על סוגיות עקרוניות כמו: שאלת המכנה המשותף או המטרות המשותפות של החברה הישראלית; כללי המשחק של המחאה הציבורית בישראל; שאלת מוקד הסמכות: פוסקי ההלכה או המנהיגות הדמוקרטית הנבחרת. בתוך כך, הן גם יצרו את הרקע לדיון הבלתי נמנע על שאלת יציבותה של הדמוקרטיה הישראלית ועתידה.
חשיבותם ההיסטורית, המדינית, הביטחונית, החברתית, הכלכלית והבין-לאומית של כל אחד משני תהליכים אלה, והשלכותיהם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, על מעמדה של ישראל בעולם, על זהותה של המדינה בעתיד, על אופי המחלוקות בחברה, על הרכב המערכת הפוליטית ועוד — כל אלה דיים כדי להסביר את הצורך בניתוח מעמיק שלהם. אולם גם ללא קשר לתוכנה של היזמה המדינית ולחשיבותן של הסוגיות שהיא עוסקת בהן, לניתוח התהליך הפוליטי באשר הוא — מרגע לידתו של הרעיון ועד להגעתו לשלב הביצוע — יש חשיבות רבה בפני עצמו בעבור כל מי שרוצה להבין איך מתקבלות החלטות, כל מי שתוהה מדוע התקבלו החלטות כאלה ולא אחרות, ובעיקר בעבור מי מאתנו שגם רוצה להשפיע על קבלת החלטות בעתיד.
בספרו הסוקר את המחאה הציבורית בישראל טוען שמואל ליימן-ווילציג כי 'שיעור ההשתתפות במחאה ציבורית בארץ הוא גבוה למדי' וכי 'הציבור הישראלי רואה במחאה אמצעי בעל סיכויים סבירים למדי להשפיע על מקבלי ההחלטות ואף להשיג את מבוקשו מן המערכת הפוליטית' (ליימן-ווילציג, 1992: 150-149). לטענת יעל ישי, 'יותר מ-400 ארגונים ציבוריים בתחום הפוליטי, המקצועי והחברתי, מצהירים שיש שכר לעמלם' ו'יקצר המצע מלמנות את כל ההישגים של החברה האזרחית ב-35 השנים האחרונות' (ישי, 2003: 217-216). עם זאת, לצד ממצאיה ש'אחוז גבוה של אזרחים מצהירים על "שייכות" לארגון ציבורי', מן הסקר שעליו מבוסס ספרה עולה כי יותר משליש מן הנשאלים אינם מוצאים עניין בחיים הציבוריים. לטענתה, 'פעילות בחברה האזרחית כמעט לא רלוונטית לאזרחים מן השורה' (שם: 218, 224). גם התרשמותי היא כי לצד העלייה בחשיבותה של החברה האזרחית, ההשתתפות הפוליטית של האזרחים מן השורה בישראל נמצאת בירידה. וכי למרות הפוטנציאל והיכולת הגוברת של האזרחים להשפיע על קבלת ההחלטות — הנובעים מתהליכי הדמוקרטיזציה במפלגות והרחבת הגוף הבוחר של מועמדי המפלגות לכנסת, מן ההתפתחות העצומה של אמצעי התקשורת והטכנולוגיה, מן המהפכה החוקתית המאפשרת לאזרחים 'זכות עמידה' כמעט בכל נושא ועוד — התחושה בקרב האזרחים היא של העדר יכולת להשפיע. מתשובותיהם של אזרחים רבים, בעיקר צעירים ששוחחתי עמם במהלך השנים האחרונות, עולה תחושה קשה של ראיית התהליכים הפוליטיים כאילו הם מוכתבים על ידי איזה 'כוח עליון', ושל התייחסות לפוליטיקה כאל 'תהליך סטיכי' שלא ניתן לשנותו במהותו, אולי רק בשוליים.[1]
חשיבותו של חיבור זה היא אפוא בניסיון להמחיש כי תהליכים פוליטיים — גם אלו הקשורים לנושאים הבוערים ביותר שעל סדר היום — אינם מתרחשים בחלל ריק, אינם מוכתבים על ידי גורם אחד כזה או אחר, והם ניתנים להשפעה ולשינוי. כפי שמראה הניתוח, תהליכים פוליטיים מתנהלים במציאות דינמית שיש בה מעין היזון חוזר: כל יזמה פוליטית מושפעת ומשפיעה על הגורמים הפועלים בזירה — הפוליטית, התקשורתית, הציבורית והבין-לאומית — וגורמת להופעתם של גורמים חדשים החוזרים ומשפיעים זה על זה, עליה, ועל התהליך בכללו. במילים אחרות, אופיו של התהליך ותוצאותיו הם פונקצייה של מכלול הגורמים שפעלו בזירה בזמן התהוותו. כל שחקן בזירה יכול להשפיע על התהליך, ומי שאינו משתתף מאפשר למעשה לאלה שמשתתפים להשפיע.[2] מידת ההשפעה של כל אחד מהגורמים הפועלים בזירה נובעת ממכלול של פרמטרים, ובהם — כפי שמראה החיבור שלפנינו — ההבנה והאמונה שניתן לשנות ולהשפיע ותרגומן לפעולה, היכרות עם המערכת שבתוכה פועלים והבנה של כללי המשחק שלה.
בשני התהליכים שלפנינו, גדר ההפרדה ותכנית ההתנתקות, היו מעורבים גורמים שונים — המערכת הפוליטית, התקשורת, הצבא, מערכת אכיפת החוק, גורמים בין-לאומיים וארגונים חוץ פרלמנטריים — שתרמו במידה כזו או אחרת לקידום התהליך, אם כמבצעים בפועל ואם כמשפיעים על ביצועו. אחד הגורמים המשמעותיים ביותר שהשפיעו על התקדמות התהליכים, ובעיקר על אופיים, הייתה מועצת יש"ע. ניתוח התנהלותה של מועצת יש"ע בכל אחד מהם מעניק לקורא נדבך נוסף בהבנת התהליך הפוליטי, מתוך שימת דגש על האתגרים והאפשרויות שניצבים בפני קבוצת אינטרס המבקשת להשפיע על קבלת ההחלטות בזירה הפוליטית בישראל.
קבוצות אינטרס רבות מוקמות אד-הוק על מנת להשפיע על תהליך מסוים, ובמקרים רבים הן גם נעלמות מהשטח לאחר תקופה קצרה, גם אם לא הצליחו להשיג את יעדיהן. דוגמאות לתנועות כאלה הן: תנועות המחאה שהוקמו לקידום בניית הגדר במהלך 2003-2002; מחאת הסטודנטים ב-98' בדרישה להפחית את שכר הלימוד בחמישים אחוז; מחאת האימהות החד-הוריות ב-2003 על רקע קיצוץ הקצבאות; או מחאתם של ישראל טויטו ואנשי 'כיכר הלחם' — באמצעות מאהל המחאה שהוקם בכיכר המדינה ושעבר מאוחר יותר לרחבה שמול משרד האוצר בירושלים — על רקע המדיניות הכלכלית של נתניהו. 'המפגינים בישראל "יורים" בדרך כלל לעבר יעד פוליטי נע, ולעתים מעורפל', מסביר ליימן-ווילציג, ולכן 'קליעות למטרה אינן נדירות, אך מספר ההחטאות רב עוד יותר' (ליימן-ווילציג, 1992: 152). לטענתו יש הסברים רבים להצלחת המחאה, אולם שום הסבר אינו מספק היות שבדרך כלל ההצלחה היא תוצאה של 'שילובים מקריים של נסיבות'. ואמנם, לצד הצלחות כמו זו של תנועת 'ארבע אימהות' שביקשה והצליחה להביא ליציאת צה"ל מלבנון, ישנם גם מאבקים לא מעטים שנכשלו. בעניין זה מוכרחים להדגיש כי 'כישלון', כמו 'הצלחה', הם עניין של הגדרה. ארגוני המחאה שהוקמו כדי לקדם את הקמת הגדר, למשל, לא הצליחו אמנם להביא ל'בנייתה בתוך שנה', כפי שביקשו. אולם בפעולתם הם תרמו בהחלט — וגם זה סוג של 'הצלחה' — להעלאת הנושא לסדר היום, להגדלת התמיכה הציבורית ברעיון הגדר ולחיובם של קובעי המדיניות להתייחס לנושא ולתת הסברים.