פרק שני: מועצת יש"ע - רקע

המועד הרשמי להקמתה של מועצת יש"ע הוא 24 בדצמבר 1980, היום שבו נערך כנס היסוד של ועידת המועצה ביישוב ראש צורים שבגוש עציון. אולם למעשה, כפי שהגדיר זאת מאיר הרנוי, 'הייתה זו הכרזה פורמלית למצב לא פורמלי שהיה קיים עד אז' (הרנוי, 1994: 162). מצב 'לא פורמלי' זה נמשך כשנתיים, שניתן להגדירן 'השנים האבודות' בהיסטוריוגרפיה של מועצת יש"ע. במהלכן התעצבו מטרותיה, ארגונה, דפוסי קבלת ההחלטות שלה ותחומי פעילותה, ואף הוענק לה שמה. היסודות להקמתו של הגוף החדש, שהפך עד מהרה להנהגה הפוליטית של המתיישבים, הונחו עם הקמתה של 'מועצת היישובים', או בשמה הפורמלי 'מועצת היישוב היהודי ביהודה, שומרון, הבקעה ורצועת עזה', בכנס היסוד שהתקיים ב-12 באוקטובר 1978 ביישוב אלקנה שבשומרון.[29]

הקמתה של מועצת היישוב היהודי החלה בספטמבר 1978, בעקבות החתימה על הסכמי קמפ-דיוויד ובמטרה להיאבק ב'תכנית האוטונומיה' שאיימה לחסל את מפעל ההתיישבות ביש"ע.[30] אולם תהליך השלום עם מצרים היה רק הזרז. את הצורך בהקמתה החלו ראשי היישובים החדשים להרגיש עוד קודם לכן, והוא נבע למעשה משלוש סיבות עיקריות: הראשונה הייתה היעלמותה של גוש אמונים והחלל שנוצר בעקבותיה; השנייה הייתה הצורך ביצירת גוף פורמלי מרכזי וייצוגי עם מוסדות מסודרים — 'כמו התק"ם' (התנועה הקיבוצית המאוחדת), מסביר ישראל הראל — שייצג את כל היישובים והזרמים ביש"ע ויפעל כאיש אחד מול השלטון לקידום האינטרסים המשותפים של ההתיישבות ביש"ע;[31] הסיבה השלישית הייתה הצורך בהגדלת הנגישות למערכת הפוליטית: האכזבה מבגין לנוכח הסכמי השלום עם מצרים יצרה תחושת דחיפות בצורך לשלב ידיים ולאחד את הכוחות של כלל היישובים ותנועות ההתיישבות הפעילות ביש"ע על מנת להגדיל את הנגישות למערכת הפוליטית ובכך לייעל את המאבק ב'תכנית האוטונומיה'.

1. היעלמותה של גוש אמונים: גוש אמונים הוקמה ב-1974 כתנועה אידאולוגית, על בסיס תורתו של הרב קוק (הראי"ה) ובעקבות מלחמת יום הכיפורים, ותפקידה העיקרי היה 'פריצת הדרך ליהודה ושומרון'.[32] בעקבות המלחמה, מסביר ניסן סלומיאנסקי, מי ששימש המזכ"ל הראשון של התנועה, 'הבנו פתאום שהזמן פועל לרעתנו, ושמקום שלא נשב בו לא יישאר בידינו. ההתיישבות ביש"ע נועדה לקבוע עובדות בשטח. לא הייתה לנו תכנית עבודה מסודרת, אבל מסירות הנפש של האנשים כיפרה על כל חוסר הידע והכשלים בהתנהלות' (ריאיון, 2.3.2005).

יוסף גורני מחלק את תולדות גוש אמונים בשנים 1987-1974 לשלוש תקופות: (א) התקופה האוטופית (1979-1974); (ב) התקופה הפוליטית (1983-1980); (ג) תקופת המבוכה (1987-1984). התקופה האוטופית, לדבריו, התאפיינה בהתנגדות בעלת אופי משיחי-אקטואלי למציאות הקיימת.[33] ואמנם, אין חולק על כך שבתקופה זו הייתה גוש אמונים התנועה העיקרית שפעלה בשטח וחלק ניכר מהיישובים הוקמו על ידי אנשיה. אולם בפועל — אף על פי שכפי שטוען ניסן סלומיאנסקי 'אין מעבר חד בין תקופה לתקופה' (ריאיון, 2.3.2005)[34] — 'סוף שנות השבעים סימנו סיומה של תקופה, שבה "גוש אמונים" סיימה, למעשה, את תפקידה. את המשימה הפוליטית, לקחה על עצמה מאז מועצת יש"ע' (ריאיון, עתניאל שנלר, 31.1.2005).

להיעלמותה של גוש אמונים היו שלוש סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה הייתה השינוי במרכז הכובד והיווצרותם של צרכים חדשים של ההתיישבות הצעירה ביש"ע, שגוש אמונים במתכונתו הישנה לא נתנה להם מענה. 'גוש אמונים ראה את עצמו, ובצדק, כתנועה רחבה, תנועת אידאולוגית עממית, הפרושה בכל רחבי הארץ. הכתר הזה של חידוש היישוב היהודי ביש"ע אינו ניתן להעברה. הוא שייך להם, לאותה חבורה מובילה כמו הרב משה לוינגר, חנן פורת, בני קצובר, מנחם פליקס ואחרים [...] דור צעיר של אנשים חדורי רוח ואמונה, כוח רצון והתמדה, שדבר לא יעצור בעדם להשגת מטרתם' (הרנוי, 1994: 140-139). אולם עם מימוש החזון, מסביר שנלר, נוצר פער שגוש אמונים לא נתנה לו מענה: 'החוזק של גוש אמונים בא לידי ביטוי בתקופת החזון, כשהמאבק עוד היה בשלב ההרואי שלו. כשהגענו לראש הגבעה, לשלב מימוש החזון, היה צריך להתחיל לדאוג לצורכי הקיום כמו מים, חשמל, חינוך. הצרכים היו גם פוליטיים, בשל בעייתיות האזור. הרעיון היה שראשי המועצות, שטיפלו בענייני היום יום וששאבו את סמכותם מההתיישבות, יהיו גם מי שייצגו אותה מול הכנסת, הממשלה והתקשורת' (ריאיון, 31.1.2005).

הסיבה השנייה הייתה הופעתם של כוחות חדשים שהחלו לפעול מתוך היישובים עצמם. לטענת סלומיאנסקי, '[נוסף על ה]צורך החדש שנוצר, לתת תשובה אמתית לפיתוח היישובים ולצרכים מוניציפליים שלגוש אמונים לא היה מושג בהם [...] חל שינוי במרכז הכובד בקרב ההנהגה ביש"ע. מצד אחד, ראשי המועצות החדשים הבינו פתאום שיש להם עוצמות אדירות ביד ושהם גם אלה שנושאים באחריות המעשית לחיי התושבים. מצד שני, הרבה כוחות רציניים — כמו למשל מאיר הרנוי, בני קצובר, פנחס ולרשטיין, ניסן סלומיאנסקי ואמנון וייס — שהיוו בעבר את הנהגת הגוש, הקימו יישובים, התמסרו לעבודה ולמשימות החדשות ועזבו את הפעילות ב'גוש', שהפכה בעיקר לדיונים אינטלקטואליים. מצד שלישי, חלק מראשי היישובים והמועצות לא השתייכו מעולם לגוש אמונים, וגם הם רצו לבוא לידי ביטוי. לאט לאט החל להיווצר מתח בין אנשי החזון — כמו אליקים העצני, חנן פורת והרב לוינגר — לבין אנשי המעשה בשטח [...][35] עם זאת, במקביל לבניית היישובים, הבנו שיש צורך להתארגן, והגענו למסקנה שיש צורך בהקמת גוף חדש שישלב בין אנשי הרוח והמעשה, אבל שיינתן להם בו משקל שונה (ריאיון, 2.3.2005).

הסיבה השלישית להיעלמותו של 'הגוש' הייתה עלייתו של בגין לשלטון. לטענת ישראל הראל, עם הקמתה של ממשלת בגין, הייתה ביש"ע הנחה סמויה שהליכוד יעשה את העבודה של גוש אמונים כתנועה מיישבת. 'הרוח האמונית של גוש אמונים אמנם המשיכה לנשוף בעורף של כל תנועת ההתיישבות גם אחר כך', מסביר הראל, 'אבל מבחינה פורמלית ארגונית ומוסדית היא נעלמה מהשטח' (ריאיון, 10.12.2003).[36] מאחר שהרגישו כי 'הממשלה ניצבת מאחוריהם ולא תיטוש את מחויבותיה' (שפרינצק, 1986: 131), ו'מאחר שגוש אמונים מעולם לא היה תנועת מחאה גרידא, אלא גיבש את עימותיו עם השלטון סביב נושא קונסטרוקטיבי — הקמת התנחלויות בכל שטחי ארץ ישראל — לא נראתה כל סיבה מדוע ימשיך הגוש בפעולה חוץ-פרלמנטרית מול שלטון כל כך אוהד' (שפרינצק, 1995: 74).

ואמנם, לפי אבישי ארליך, בגין התחייב להתנחלות בלתי מוגבלת ומהירה, ועם הקמת ממשלתו 'הוכנו תכניות חדשות של התנחלות המונית שהתעלמו ממגבלות פיננסיות ופוליטיות וממגבלות כוח אדם'.[37] לא רק נקודות מסוימות ביהודה ושומרון נפתחו להתנחלות, אלא השטח כולו. גרעיני גוש אמונים, לרבות אלה שקיבלו על עצמם להתיישב בלב אזור ערבי צפוף, זכו לעידוד ממשלתי הכולל סבסוד וגיבוי משקי מלא, ועל כל אלה פיקח שר החקלאות החדש ויושב ראש ועדת השרים לענייני התיישבות אריאל שרון, שלא הסתיר את כוונותיו האסטרטגיות: 'השתלטות מהירה דה-פקטו על השטחים הכבושים' (בנזימן, 1985: 238-199). ואמנם, בשנות השמונים הייתה תנופת התיישבות גדולה. ב-1984 גדל מספר ההתנחלויות ביהודה ושומרון ל-115, ובהן 28,000 תושבים (אפרת, 1984: 91-5), וב-1992 כבר מוערך מספרן, לרבות ההתנחלויות בעזה, ב-137, ומספר התושבים בהן עמד על 107,000 (גולדברג, 1993: 9).

2. הצורך בהקמת גוף פורמלי שייצג את כל היישובים ביש"ע: צורך זה נבע משתי סיבות. הראשונה, כפי שכבר ציינתי לעיל, הייתה היווצרותם של צרכים מוניציפליים חדשים, שהיו ייחודיים ליישובים ביש"ע; השנייה הייתה הגידול במספר היישובים ובעיקר — גיוונם הפוליטי. נוסף על יישובי גוש אמונים היו ביש"ע יישובים נוספים שהוקמו על ידי תנועות אחרות שלא ראו בעצמן חלק מהנהגת 'הגוש'. בעזה, למשל, היו יישובים שהוקמו על ידי 'הפועל המזרחי', ובבִּקעה החלו לקום יישובים של תנועות הקיבוצים והמושבים. כמו כן, החלו יזמוֹת ממשלתיות להקמת יישובים עירוניים, כמו מעלה אדומים ואריאל. בתחילת 1980 כבר היו ביש"ע ארבע מועצות אזוריות: שומרון, בנימין, גוש עציון וחוף עזה.[38]

המועצות קיבלו סיוע רב משר הפנים דאז, יוסף בורג, שהתייחס אליהן כאל גופים סטטוטוריים וכערוצי הקשר היחידים בין השלטון ליישובים. הן טיפלו בכל תחומי הקיום היום יומי של היישובים (ביטחון, חינוך, תרבות, דת, איכות חיים, בריאות, תחבורה) ואף החלו בהקמתן של חברות לפיתוח וחברות כלכליות. הישגיהן בגיוס משאבים וסיוע ממשרדי הממשלה ומהצבא היו לא מעטים, אולם למרות זאת, לקראת סוף שנות השבעים 'הורגש הצורך בהקמת גוף מוסמך אשר ייצג אותם בפני השלטונות' (שפט, 1995: 352).[39]

הצורך בגוף כזה שיפעל לחיזוק מפעל ההתיישבות ביש"ע גבר עוד יותר על רקע תהליך השלום עם מצרים, ועל רקע המגמה שהחלה להסתמן של פינוי מוחלט של חצי האי סיני על יישוביו ויושביו וכינון אוטונומיה לפלסטינים ביש"ע, על כך ארחיב בהמשך. הייתה תחושה ש'אין מפלגה אחת או גוף אחד שיכול לייצג את צרכינו ושאיפותינו באופן עקבי. נוכח החלל הפוליטי הזה קמה המועצה! היא צריכה להיות הקול של היישובים והקול היחיד והבלעדי שיבטא את עמדת התושבים [...] עד עכשיו התעלמו מאתנו וביטלו את מעמדנו [...] חשיבותה הפוליטית של המועצה תתבטא בכך שלא יוחלט שום דבר עקרוני ביחס לעתידם של שטחי יש"ע ללא התחשבות במועצת יש"ע המייצגת את היהודים באזור' (ניסן, 20.2.1981). במילים אחרות, מטרת הקמתה של מועצת יש"ע הייתה 'לתרגם את הכוח הגולמי והמשקל הסגולי של היישובים והתושבים [ביש"ע] לשפה פוליטית מובהקת' (שם). כמסגרת אדמיניסטרטיבית-מוניציפלית, היא הפכה את ארבעים היישובים שאיגדה בתוכה מ'סימנים בודדים', כהגדרתו של מרדכי ניסן, ל'ציבור אחד בעל הכרה לאומית משותפת, מגובש ארגונית' (שם). ארבעת ראשי המועצות האזוריות שהנהיגו את המועצה מאז 1980 — מאיר הרנוי ראש מועצת שומרון, ואחריו בני קצובר, שילה גל ראש מועצת גוש עציון, פנחס ולרשטיין ראש מועצת בנימין וראובן רוזנבלט ראש מועצת חוף עזה — נשאו על כתפיהם את עיקר המאבק להתפתחותם של יישובי יש"ע והפכו לגורם הדומיננטי בסרטוט המפה העתידית של ההתיישבות.

3. האכזבה מבגין והצורך באיחוד כוחות: כגודל הציפיות שהיו לראשי ההתיישבות ביש"ע מבגין ומממשלתו, כך גודל האכזבה. 'אם חשבנו שננוח על זרי דפנה', מסביר סלומיאנסקי, 'קרה בדיוק הפוך. כשנה לאחר עלייתו של בגין לשלטון, עמדנו בפני שוקת שבורה. בעקבות תחילת תהליך השלום עם מצרים הבנו שכדי להציל את ההתיישבות ביש"ע ולמנוע את יישום תכנית האוטונומיה, יש צורך מידי בשילוב ידיים של כל הכוחות מעבר לקו הירוק, של כל היישובים ושל כל התנועות והמפלגות. הבנו שאם אנחנו רוצים להצליח פוליטית ולהשפיע על המדיניות, אנחנו חייבים לקשור את כולם. הרעיון לחבר אלינו את יישובי הבקעה, למשל, עלה מתוך הצורך שלנו בקשר עם מפלגת העבודה, מאחר שכל כוחות ההתיישבות ומקורות הכוח היו אצלה' (ריאיון, 2.3.2005). הייחוד של 'מועצת היישובים' נבע מגיוונה הפוליטי-תנועתי, שנועד לאפשר לה 'להפעיל לחץ על נבחרי העם ולהגיע לכל שכבות הציבור'.[40] כך הסביר סלומיאנסקי בפתח דבריו בישיבתה הראשונה של המועצה:

עד היום קמו כמה גופים התיישבותיים — מהם לוקליים על בסיס מקומי-אזורי מהם על בסיס תנועתי — לעמוד בפרץ ולהילחם. כוחם הציבורי של גופים אלה היה קטן. הציבור והמוסדות הנבחרים אמרו לנפשם שאם המצב באמת קשה, אם תביעותיכם באמת צודקות, מדוע אינכם מסוגלים להגיע להסכמה כללית בבית?! עצם הפיצול לימד את הציבור שהגיעו מים עד נפש. וכיום, ברגע שהתחלנו להתאחד, להתלכד לגוף שכולל את כל יישובי יו"ש, הבקעה והרצועה, ליכוד זה עצמתו עצומה. היום נבחרי העם יודעים שלמרות המרחקים הגאוגרפיים, למרות מרחקי התפיסה, המרחקים המפלגתיים-תנועתיים, למרות הכול התלכדנו כל היישובים. סימן שעת צרה היא ליעקב. שהדברים רציניים ובנפשנו הם. מטבעם של דברים שליכוד ומכנה משותף בין דעות חלוקות בהכרח מביא לפשרה מסוימת, לוויתור, אולם עצמת הליכוד, כוחו המוסרי-ציבורי להערכתי רב יותר מנזק הפשרה שכל צד יצטרך להתפשר (נספח יד).[41]

הפן השני של האכזבה מבגין נבע מהתנהלותו בנושא הקרקעות ביש"ע, שהייתה שונה לחלוטין מזו של ראשי תנועת העבודה לפניו. 'בגין לא הבין מה פירוש הטענה "זה שלנו" ', מסביר סלומיאנסקי. 'עם המערך, ברגע שסגרת עם [ישראל] גלילי, הכול היה מידי. מוציאים צו אלוף, תופסים שטח, מביאים אשקוביות, קרוונים, ויש יישוב. בגין, לעומת זאת, איש "ההוד וההדר" הז'בוטינסקאי, לא היה מוכן לקחת שטח של ערבים. הוא היה מוכן להקמת יישובים רק על אדמות מדינה, וזה לקח זמן' (ריאיון, 2.3.2005). ואמנם, 'עד 1977 הוכפפה מדיניות הקמת ההתנחלויות לצרכים צבאיים, כמיטב המסורת של מפלגת העבודה שבה התיישבות וביטחון שלובים זה בזה', מסביר משה גורלי. לטענתו, עד 1979 גם בג"ץ לא התערב במדיניות הפקעות שטחים, ואפילו קרקעות פרטיות הופקעו לטובת ההתנחלויות. 'השופטים קיבלו אוטומטית כל טענה של המדינה והצבא שההפקעה היא לצרכים ביטחוניים [...] נימוק "הצרכים הצבאיים" פינה את מקומו להיתר כמעט גורף לתפיסת קרקע ציבורית'. לטענת עו"ד פליאה אלבק, עם עליית הליכוד לשלטון ב-1977 חל שינוי מוחלט במדיניות זו. השקפת העולם של הליכוד הייתה שיש להקים יישובים יהודיים כדי ליישב את ארץ ישראל מצד אחד, ושיש להגן על זכויות הפרט לרכושו מצד אחר. מדיניות זו, שראש הממשלה דאז מנחם בגין היה מייסדה, זכתה לגיבוש ולגיבוי משפטי מלא מהיועץ המשפטי דאז אהרון ברק, ובוצעה בדייקנות במאות חוות דעת שכתב ברק וכתבה היא עצמה (גורלי, 26.9.2003).

'איש מאתנו לא ציפה שנצטרך למחות נגד ממשלת הליכוד באמצעים קשים כפי היינו רגילים לפני כן — עימותים מול הצבא והפגנות רחוב', טען מאיר הרנוי והוסיף:

[מאחר ש]בגין עמד על כך שעניין הקרקעות יוסדר באופן שיעמוד במבחן הבג"ץ. לא נעשה שום מאמץ לאשר רכישת קרקעות מערבים, ונקבעו מסלולים קשים ביותר [...] גם באותם הימים שבהם עדיין אפשר היה לקנות קרקעות, לא נעשה מספיק [...] המדינה הלכה והסתבכה יותר ויותר בסוגיית הקרקעות, עד כי עתיד כל היישובים ביש"ע הועמד בספק באחד הבג"צים המפורסמים בסוגיה זו, בג"ץ אלון מורה [...] החלטת בג"ץ הייתה מכה קשה להתיישבות בעיקר מהבחינה האידאולוגית [...] ראשית, מפני שבג"ץ קבע למעשה שיש להחיל מבחינה משפטית את ההגדרה של 'שטחים כבושים' (מאמנת ז'נבה) על שטחי יש"ע. שנית, מפני שבג"ץ הורה ליישם את ההחלטה המשפטית בפועל ולפרק את היישוב [...] סוגיית הקרקעות לא ירדה מסדר היום, והתברר שזו הבעיה המרכזית להמשך פיתוחם של היישובים. בכל מקום שבו רוצים להרחיב או להקים יישוב, מגיעים לאותה בעיה [...] ראשי המועצות הפכו למעין הנהגה חדשה, אף כי בתחום המוניציפלי, לתושבי היישובים [...] לאחר ישיבות רבות וארוכות של ראשי המועצות ביש"ע, הוחלט לצאת למאבק ציבורי נרחב כדי לאלץ את הממשלה לשנות את הקו (הרנוי, 1994: 131-125). צורת המחאה שנקבעה הייתה שביתת רעב של ראשי המועצות ביש"ע מול הכנסת. השביתה, שהחלה במרס 1980 ונמשכה כמעט חודשיים, הייתה למעשה פעילות השטח המשמעותית הראשונה של מועצת יש"ע והזרז להקמתה הפורמלית בסוף אותה שנה.

29. כשהוקמה מועצת היישוב היהודי ביהודה שומרון הבקעה ורצועת עזה כבר היו בשטח 35 יישובים: ארבעה בגוש עציון (אלעזר, אלון שבות, כפר עציון, מגדל עוז), 12 בבקעת הירדן (ארגמן, בקעות, גיתית, חמרה, מחולה, מכורה, מעלה אפרים, משואה, נתיב הגדוד, פצאל, רועי ותומר), שבעה בשומרון (אלקנה, דותן, חרם [אריאל], נוה צוף [חלמיש], קדומים [אלון מורה], קרני שומרון ותפוח), תשעה ביהודה-בנימין (בית אל, בית חורון, גבעון, קריית ארבע, מעלה אדומים, מצפה יריחו, עפרה, שילה, ותקוע) ושלושה ברצועת עזה (גני טל, קטיף ונצר חזני).

30. על תכנית האוטונומיה ראו 'הסכמי קמפ-דיוויד — האוטונומיה' ('מעריב', 19.9.1978). על עמדתה של מועצת היישוב היהודי ביש"ע, שהוקמה כהגדרתו של אליקים העצני 'כדי לנסות לעצור את הסחף ולמנוע שואה מדינית', ראו חוברת ההסברה הראשונה בהוצאת מועצת היישובים ובעריכת העצני: אוטונומיה — ראשיתה של מדינת אש"ף, 1978.

31. להקמת התק"ם — התנועה המאחדת את שתי התנועות הקיבוציות 'הקיבוץ המאוחד' ו'איחוד הקבוצות והקיבוצים' — אין תאריך מוגדר, שכן לא נערכה לכבודה ועידת יסוד, והתהליך שהביא להקמתה נמשך שנים ארוכות. תאריך פורמלי להקמתה ניתן לקבוע על פי מועד כינוסה של המועצה הראשונה של התנועה, בדצמבר 1980 (במקרה, באותו חודש נוסדה גם מועצת יש"ע). על כך ראו אהרונסון, 2002.

32. על 'גוש אמונים' ראו גם רענן, 1980; סגל, 1987, עמ' 36-26.

33. 'הכמיהה לגאולה תורגמה כאן להשקפה רעיונית-פוליטית כאן ועכשיו, שאימצה שיטות פעולה חוץ-פרלמנטריות בהתנחלות ובמאבקים ציבוריים': גורני, 1990, עמ' 215.

34. עם זאת, יש להדגיש כי 'גוש אמונים' כתנועה אידאולוגית מעולם לא פורקה. משרדיה קיימים עד היום, ובמהלך שנות השמונים נעשו אף ניסיונות מספר להחזירה למרכז הבימה. הגעגועים לרוח התנועה הביאו במהלך שנות השמונים לכמה 'ניסיונות החייאה': הניסיון הבולט הראשון היה של דניאלה וייס, שכיהנה בתפקיד מזכ"ל התנועה ב-84'. ניסיון נוסף היה ב-86', לאחר שווייס הוחלפה ביצחק כמוני. בסוף שנות השמונים ניסה בני אלון להחיות את רוח התנועה באמצעות הקמת 'תנועת אמונים'.

35. מאיר הרנוי מצביע על שביתת הרעב של ראשי המועצות במרס-אפריל 1980 כעל אחת הדוגמאות הבולטות למתח זה. ראו הרנוי, 1994, עמ' 170-124.

36. 'הרוח האמונית' היא האמונה בזיקה דתית היסטורית ונצחית של עם ישראל לארצו. ראו שפרינצק, 1986, עמ' 130.

37. 'תכניות אלה היו מבוססות על תפיסה מקסימלית של קרקע ועל יצירת נוכחות של מתנחלים יהודים בכל מקום בגדה המערבית — אפילו בתוך שטחים המאוכלסים בצפיפות על ידי ערבים. ב-1976 הוכרז שאדמה בלי שטרי בעלות תשתייך מעתה לממשלה, וכך בצו אחד, הוחרמו 64 אחוזים מאדמת הגדה המערבית ונפתחו להתנחלות יהודית — זאת בנוסף לשטחים שקודם היו בבעלות רשמית של ממשלת ירדן, שעליהם הוקמו התנחלויות קודמות' (ארליך, 1993: 267-266).

38. לפי אלישע אפרת, בראשית שנות השמונים היו ביש"ע כ35- יישובים וכ-3,500 מתנחלים (אפרת, 1984).

39. אבנר שמעוני, ראש מועצת חוף עזה, מסביר כי כל ראשי מועצת יש"ע חברים גם היום בארגון המועצות האזוריות, אולם להתאגדותם הנפרדת יש חשיבות עליונה מאחר ש'יש לנו כיוונים שונים ודרכי חיים שונות ממרכז השלטון המקומי. אנחנו נלחמים על עצם קיומנו. העננה הזאת מעולם לא הוסרה (ריאיון, 6.8.2004).

40. ניסן סלומיאנסקי, טיוטה לדברי פתיחה בכנס היסוד של מועצת היישוב היהודי ביהודה, שומרון, הבקעה ורצועת עזה, 12.10.1978. בהמשך דבריו מפרט סלומיאנסקי על הרכב המועצה, שבה 'מעל ומעבר להשתייכות מפלגתית, תנועתית והתיישבותית, [ישבו] בצוותא יישובים השייכים למערך, לליכוד, למפד"ל ולתנועת המושבים, לעובד הציוני, לאיחוד החקלאי, למשקי בית"ר, למושבים של המפד"ל ויישובי גוש אמונים. יישובים עירוניים עצמאיים, יישובים חקלאיים ומושבים שיתופיים'.

41. על השימוש בנגישות לרוב המפלגות שהשיגה המועצה באמצעות הקמתה ניתן ללמוד מתכנית הפעולה שנדונה בישיבת המועצה הראשונה ב26- באוקטובר 1978. בנושא ההתיישבות, למשל, תוכננו הדברים האלה: (1) ריכוז תכניות העיבוי של היישובים והגשתם לשרים; (2) הסברה ופרסום בעיתון בנושא העיבוי; (3) הקמת 25 יישובים חדשים מיד לאחר פקיעת תוקף ההקפאה [עם החתימה על הסכמי קמפ-דיוויד ב17- בספטמבר 1978 הוקפאה הרחבת ההתנחלויות ביש"ע לתשעים יום] — באמצעות פנייה לתנועות. במסגרת המאבק בתכנית האוטונומיה תוכננו הפעולות האלה: (1) החתמת הציבור על עצומה — ביום הבחירות, ולאחר מכן על ידי העמדת שולחנות החתמה קבועים; (2) החתמת רוב חברי הכנסת על העצומה; (3) פעילות במרכז חירות: הפגנה של כל היישובים על אנשיהם וילדיהם, ביקורי בית אצל חברי מרכז ופרסום מודעה בעיתון.