בהודעה הפומבית שהוציאה מועצת יש"ע, היא סיכמה את המאבק על הקמת הגדר כ'ניצחון לקו הביטחוני וכישלון לגורמים הפוליטיים שביקשו לנצל את הגדר כמנוף להקמת מדינה פלסטינית'. כלומר, כ'ניצחון' שלה. גם תגובתה של תנועת 'שלום עכשיו' כי החלטת הממשלה 'מוכיחה ששרי הממשלה שפוטים של יש"ע' תומכת במסקנה זו. אולם קביעה כזאת מחייבת בחינה של התוצאה בהשוואה להגדרת המטרות שהציבה לעצמה מועצת יש"ע בראשית המאבק.
בבסיס תפיסתה האידאולוגית של מועצת יש"ע עומדת האמונה כי כל השטח שממערב לירדן הוא יחידה טריטוריאלית אחת שמדינת ישראל צריכה להחיל על כולה את ריבונותה המלאה. לכן, היא לא יכולה הייתה להסכים להקמת גדר רציפה שתיצור הפרדה בין שני חלקי הארץ. התנגדותה של מועצת יש"ע לגדר קיבלה חיזוק נוסף לאחר שלטענתה התברר לה כי הגדר תהיה 'גבול לכל דבר', וכי מטרתה ליצור את התנאים להסכם מדיני עתידי ולחלוקת הארץ לשתי מדינות. עם זאת, לאחר שהבינה כי הגדר קום תקום, הסכימה מועצת יש"ע להשלים עם הקמתה של הגדר, בתנאי שלא תעבור 'בשיטתיות על הקו הירוק'. כלומר, שמטרת הקמתה תהיה 'ביטחונית' ולא 'פוליטית' — למנוע חדירת מחבלים ולא לקבוע גבול (ריאיון, אבנר שמעוני, 10.12.2003). בהתאם לקו החדש, ניסתה מועצת יש"ע להזיז את קו הגדר מזרחה ככל האפשר ולהכליל בתוכו יישובים רבים ככל האפשר, לרבות גוש היישובים בלב השומרון. אולם זו הייתה רק טקטיקה. האסטרטגיה הייתה ונותרה לקבוע עובדות בשטח, ולהשתמש בגדר — שקודם התנגדה לה — על מנת להשיג את מטרתה האמיתית: סיכול הסיכויים להסדר מדיני עתידי. במילים אחרות, אם בתחילת הדרך חשבו ראשי יש"ע שהיעדר גדר יסכל את התקדמות התהליך המדיני, בהמשך התהליך הבינו כי דווקא הקמת הגדר, אם לא תוקם על הקו הירוק, היא שתביא לכך. התנייתו של ראש הממשלה הפלסטיני החדש אבו-עלא את המשך התהליך המדיני בהפסקת בניית הגדר כפי שאושרה בממשלה מוכיחה שהנחה זו הייתה מוצדקת. אף שעל פי האתר של משרד הביטחון ומנהלת הגדר לא נקבע עדיין באופן רשמי תוואי הגדר בקטעים הדרומיים שלה, ואף שהדיונים על עתידה של הגדר נמשכים גם בימים אלה, מבחינת המערכת הפוליטית הדיונים על תוואי הגדר נסתיימו עם החלטת הממשלה באחד באוקטובר 2003.
מועצת יש"ע לא הצליחה למנוע את הקמת הגדר. 'ניסינו לשבש את התכנית להקים את הגדר על הקו הירוק', הודה אחד מבכירי יש"ע בערכו את חשבון הרווח וההפסד לאחר אישור התוואי בממשלה. 'אבל אם נהיה כנים עם עצמנו, לא הצלחנו לשבש את התוואי הזה עד כדי שיבוש היכולת להקים מדינה פלסטינית' (שרגאי נ', 3.10.2003). ואמנם, הגדר הבנויה עוברת ברובה על הקו הירוק. באשר לאזור אריאל, עדיין ייתכן שהממשלה תבטל את החלטתה, 'תסגור את הפרצה', כפי שחזה חגי סגל, ותקים את הגדר על הקו הירוק במדויק, כפי שדורשת ממנה ארצות הברית. זהו בהחלט תרחיש אפשרי, במיוחד לאור החלטת בג"ץ מיום 30 ביוני 2004, ולנוכח ההתנגדות הבין-לאומית הרחבה שהגיעה לשיאה עם פסיקת בית הדין הבין-לאומי בהאג והחלטת עצרת האו"ם מ-21 ביולי 2004 כי על מדינת ישראל לפרק את הגדר.[210]
עם זאת, ייתכן גם תרחיש הפוך. נאמר כבר כי 'אצבע' הגדר המקיפה את אריאל והפיתולים בתוואי בעומק השומרון אינם מאפשרים הפיכתה לקו גבול עתידי, וכי ההתנגדות הפלסטינית — ובעקבותיה ההתנגדות האמריקנית והאירופית ההולכת וגוברת — לתוואי שאישרה הממשלה, עוד קודם שנבנתה הגדר המתוכננת סביב אריאל, מסכלת כל סיכוי להתקדמות מדינית, לפחות לפי שעה. 'התוואי הזה טוב' כותב חמי שלו, 'בהנחה שהמשא ומתן שאנחנו מנהלים הוא עם עצמנו. הוא אינו מקובל, לעומת זאת, על הפלסטינים, וגם לא על שום גורם אחר בעולם, כולל האמריקאים'. ולכן, דווקא משום כך, ומשום שהחלטת הממשלה מציירת את ישראל בדעת הקהל הבין-לאומית כ'מספחת שטחים, קובעת עובדות חד-צדדיות, וכולאת מאות אלפי פלסטינים חדשים בתוך חומות של בטון' (שלו, 3.10.2003), ייתכן שבלי שמועצת יש"ע נתכוונה לכך, הצלחתה להזיז את התוואי מזרחה וההתנגדות הרחבה שבאה בעקבותיה ימנעו בסופו של דבר גם את המשך הקמת הגדר למעשה.[211]
השאלה 'האם ניצחה מועצת יש"ע' היא שאלה מרתקת. אולם פרק זה יתמקד פחות בתוצאות, ויעסוק בעיקר בהתנהלות עצמה של מועצת יש"ע לאורך התהליך. האם האסטרטגיה שבחרה הייתה נכונה ומותאמת למציאות שבה פעלה, או שיכולה הייתה לפעול אחרת? והאם ובאיזה אופן ניצלה את הכלים שעמדו לרשותה על רקע המציאות המשתנה והמגבלות שאתן נאלצה להתמודד?
להערכתי, למרות הישגיה היחסיים של מועצת יש"ע במאבק, היא עשתה כמה טעויות: הראשונה הייתה ההתעלמות מהשינויים החברתיים והפוליטיים; השנייה הייתה היעדר מסר ברור; השלישית הייתה הזנחת השטח; והרביעית הייתה ההתעלמות מהתקשורת.
התעלמות מהשינויים החברתיים והפוליטיים: הנחת המוצא שלי כאן היא שמועצת יש"ע יכולה הייתה למנוע את הקמת הגדר מראשיתה, וכי היא החמיצה את ההזדמנות לעשות זאת משום שלא קראה נכון את המפה, ולא ייחסה את החשיבות הראויה לתהליכים החברתיים והפוליטיים שעברו על החברה הישראלית במהלך עשרים חודשי האנתיפאדה עד לקבלת ההחלטה על הקמת הגדר. במוקד השינויים החברתיים שחלו בתקופה זו עומדת העייפות ההולכת וגדלה של הציבור מהמשך הלחימה בשטחים ומריבוי הפיגועים. 'האמנו שהמנהיגות התעייפה ולא העם', טען דובר מועצת יש"ע (ריאיון, יהושע מור-יוסף, 23.11.2003). ואמנם, תחושה זו נבעה מכך שבניגוד לרוב הציבור בישראל, בקרב תושבי יש"ע הייתה התלהבות רבה מהמדיניות ההתקפית ו'הורדת הכפפות' של ראש הממשלה מול הרשות הפלסטינית, שהגיעה לשיאה במבצע 'חומת מגן'. זו רק הוסיפה לרוח הקרב שלהם. אולם בקרב הציבור הרחב, כאמור, המשך הלחימה ומספר הנפגעים ההולך וגדל מפיגועי הטרור יצרו ייאוש ועייפות. לאחר שהציבור נואש מדרכה של מפלגת העבודה והגיע למסקנה ש'אין עם מי לדבר', ולאחר שנואש מססמת הימין 'תנו לצה"ל לנצח', הפכה הגדר לפתרון האולטימטיבי מבחינתו, או לפחות לפתרון שכישלונו עדיין לא הוכח. התמיכה של מערכת הביטחון בגדר והקמפיין שהובילו השמאל וארגוני המחאה, בעידוד התקשורת, שיוו לה משמעות כמעט מיתית והפכו את התמיכה הציבורית בה לכמעט בלתי נמנעת. במועצת יש"ע גם לא הבינו כי השיח הציבורי השתנה, וכי קשר התלות שהחל להיבנות בתודעה בין המצב הכלכלי הקשה לבין המצב המדיני נתן את אותותיו ביחסו של הציבור להתנחלויות. הם לא הבינו כי האהדה שהייתה בציבור למעשיהם החלוציים נפגעה בעקבות האנתיפאדה, וכי אנשים רבים יותר ויותר החלו לראות בהם נטל ולא נכס. כל אלה יצרו את התשתית ל'התנחלות הגדר בלבבות', אולם התהליכים הפוליטיים הם שיצרו את עיקר השינוי והם שהביאו למימושה בפועל.
עלייתו של אריאל שרון לשלטון יכולה הייתה אולי לטשטש מעט את התגבשות התמיכה הציבורית ברעיון הגדר, אבל לא להעלים אותה. על פי עדותו של מור-יוסף, במועצת יש"ע דווקא הבינו כי העובדה שפואד עומד לפני פריימריס מול רמון תחייב אותו 'באין בררה' להקים גדר, וששרון, שאינו מוכן לוותר על מפלגת העבודה, יהיה חייב להסכים לכך. אולם למרות כל אלה, היא לא עשתה דבר. 'הגדר היא בזבוז כספים אדיר. משקיעים מיליארדים עבור דבר שהוא לא יעיל', אמר לי ראש מועצת חוף עזה אבנר שמעוני (ריאיון, 10.12.2003). שמעוני, שמסביב ליישוביו כבר קיימת גדר, מספר כי אף על פי שכולם מנסים לצייר את הגדר כפתרון לכל בעיות הביטחון של מדינת ישראל, הגדר אינה מונעת חדירות מחבלים. גם מתן וילנאי, ששימש אלוף פיקוד הדרום בזמן הקמת הגדר בעזה, טען זאת בפניי כמה פעמים בעבר. אולם משום מה קול זה כמעט שאינו נשמע. נהפוך הוא, הקול הדומיננטי היה קולם של התומכים. הם הציגו את הגדר כפתרון לחדירת המחבלים ולטרור, כהשקעה כלכלית, כאמצעי להצלת חיי אדם וכקו הגנה קצר, ואלה היו טיעונים פופולאריים, שהציבור קנה אותם. לו ניהלה מועצת יש"ע קמפיין נגדי מסודר והציגה בצורה משכנעת את חולשותיה של הגדר, את חסרונותיה ואת השלכותיה הכלכליות, החברתיות, הביטחוניות והבין-לאומיות למדינת ישראל, ייתכן שהייתה יכולה למנוע את הקמתה. 'פספסנו פספוס גדול במאבק משום שהתעוררנו מאוחר מדי' אמר אהוביה, בנו של יצחק טבנקין, בעת פינוי ימית. 'האסטרטגיה של גוש אמונים הייתה תמיד לדחות הכול לרגע ההכרעה' (טבנקין, מרס 2002: 67). ואמנם, זה מה שעשתה הפעם גם ממשיכתה של גוש אמונים.