מחקר זה, כפי שציינתי כבר בהקדמה, אינו מתיימר להציג בפני הקורא את מכלול הדרכים שבהן אזרחים יכולים להשפיע על הפוליטיקה. הוא גם אינו מתכוון לשפוט או לפסוק אם הצליחה מועצת יש"ע במאבקיה אם לאו. על כך יהיו ודאי חילוקי דעות לא רק בין החוקרים לבין עצמם, אלא גם בין חברי מועצת יש"ע לבין עצמם.
מטרת המחקר לפרוס בפני הקורא מגוון חלקי, אך רחב במידת האפשר, של דרכי הפעולה של אחת מקבוצות הלחץ הגדולות במדינה ולהציג את יישומן הלכה למעשה. בכך ביקשתי, כאמור, לאפשר הבנה טובה יותר של האתגרים העומדים בפני קבוצת אזרחים השואפת לשנות תהליך פוליטי המוכתב על ידי המערכת הפוליטית, וגם להקנות מפרט של כלים אפשריים להתמודדות אתם. ניתוח המאבק נועד להמחיש כי להצלחה להשפיע על התהליך הפוליטי אין מתכון אחד ויחיד. כל פעולה יכולה להיות נכונה ויעילה בזמן מסוים, ומוטעית או חסרת השפעה בזמן אחר. התפתחות התהליך הפוליטי היא פונקצייה של מכלול הגורמים הפועלים באותה נקודת זמן: המציאות הבין-לאומית, אינטרסים אישיים ופוליטיים, מצב הרוח הלאומי ועוד.
חשיבות הניתוח היא בעיקר במסקנות שינבעו ממנו, ובראשן המסקנה שלאזרחים יש היכולת להשפיע; שהפוליטיקה — הקובעת למעשה את מציאות חיינו כאן — איננה בתחום השפעתם הבלעדית של נבחרי העם; ושעל האזרחים מוטלת לא רק הזכות אלא גם החובה להשתתף בתהליך הפוליטי. לאחר היוודע תוצאות משאל המתפקדים בליכוד כתב העיתונאי נחום ברנע כי תבוסת שרון 'מלמדת שהפוליטיקה נמאסה לא רק על הציבור הרחב, אלא גם על אלה שנושאים בכיסם כרטיס חבר של מפלגה. כאשר הרוב מדיר את רגליו מהקלפי, המיעוט חוגג [...] משום שרק להם היה אכפת' (ברנע, 3.5.2004). לטענת יעל גבירץ, 'רוב הציבור נתקף דכדוך לנוכח מראית העין הדמוקרטית של הצבעת הליכוד ומפלתה של תכנית ההתנתקות [...] תחושת האנומליה מכך שמיעוט קטן מכתיב לליכוד ולראש הממשלה — ולמעשה למדינה שלמה — את חוסר היכולת לקדם פתרונות מדיניים, מייצרת הבנה ציבורית רחבה שהמבנה הפוליטי הישראלי אינו מתאים יותר למציאות (גבירץ, 4.5.2004b). טענותיה המכלילות של גבירץ מעלות שאלות קשות כמו למשל: האם הייתה מגדירה את המשאל 'מראית עין' גם אילו התקבלה תכנית ההתנתקות? מהי דמוקרטיה אם לא מתן הזדמנות שווה לכל אזרח לנסות ולהשפיע? מה דמוקרטי יותר במפלגה מלתת לכל חבריה את ההזדמנות להשפיע? ומיהו האחראי לכך שלמתפקדי הליכוד דווקא ניתנה הזכות להכריע? אולם שאלות אלו הן נושא לוויכוח שיש לנהלו במקום אחר. תשובה אחת לטענותיה של גבירץ בעניין אותה 'תחושת אנומליה' נתן כבר ברנע: מתנגדי ההתנתקות פשוט רצו יותר. כאן טמון הסוד.
לסיכום מחקר זה אוסיף רק עוד הערה אחת: בנובמבר 2002, בעקבות הפיגוע בקלפי סניף הליכוד בבית שאן, אגב ההתמודדות בין נתניהו לשרון על ראשות הליכוד, קרא שרון לבוחרים: 'אל תתנו לטרור להשפיע, לכו להצביע'. בהמשך לקריאה זו אני מבקשת לטעון כי גם מי שלא מצביע — משפיע, אבל לרעתו. כי מי שלא מצביע מאפשר, למעשה, לאחרים להשפיע במקומו.