הרב יעקב אריאל נולד ב–1937 בחיפה. את ילדותו עשה בירושלים עם אחיו, שנעשו גם הם לימים לרבנים בעלי שם: הרב ישראל אריאל, מקים מכון המקדש בירושלים, העוסק בלימוד ובהכנות לבניין בית המקדש השלישי; הרב יגאל אריאל, רב המושב נוב ברמת הגולן; והרב יועזר אריאל, דיין בבית הדין בקריית ארבע.
הרב יעקב אריאל למד בישיבות התיכוניות בכפר הרא"ה ובמדרשיית נעם בפרדס חנה, ואחר כך בישיבת מרכז הרב ובמכון הרי פישל ללימודי דיינות, שניהם בירושלים. בשנים 1964–1990 כיהן כרב המושב כפר מימון שבנגב המערבי, בשנים 1964–1980 כראש הישיבה התיכונית בכפר מימון ובשנים 1980–1990 כראש ישיבת ההסדר בימית, ישיבה שהועתקה לאחר פינוי ימית לנווה דקלים בגוש קטיף. בשנת 1990 עבר להתגורר ברמת גן, לאחר שנבחר לכהן כרב העיר — תפקיד שהוא ממלא עד היום. ב–2003 התמודד הרב אריאל על תפקיד הרב הראשי לישראל, אך כשל בבחירות שבהן נבחר הרב יונה מצגר. באותה שנה גם איבד את מעמדו כחבר מועצת הרבנות הראשית לאחר שנות כהונה רבות. הוא שירת בצה"ל כרב צבאי וכיהן גם כחבר המועצה הארצית וההנהלה הארצית של תנועת בני עקיבא.
הרב אריאל נחשב איש הזרם המרכזי של הציונות הדתית. פירוש הדבר הוא שנטייתו הבסיסית שמרנית, והוא לא יחרוג לכיוונים ליברליים מדי, אך עמדותיו השמרניות יובעו בדרכי נועם, ובמסגרתן ינסה ללכת לקראת הקהל. כך הדבר גם באשר לעמדותיו הפוליטיות: הוא מזוהה עם הימין, אך אמצעי המאבק הנכונים, לשיטתו, הם אלה שלא יסכנו את רקמת החיים הלאומית והדמוקרטית. בתקופת פינוי סיני פסק הרב אריאל, שכיהן אז כראש ישיבת ההסדר בימית, שאין לסרב לפקודת פינוי, משום שגם לשיטת המפנים הפינוי נועד לקדם את האינטרס הלאומי ולא לפגוע בו, ועל כן מדובר בגישות שונות להבטחת האינטרס הלאומי.[20] במאבק נגד תכנית ההתנתקות לא חזר בפומבי על פסיקה זו, אם כי גם לא הצטרף לעמדות הרבנים תומכי הסירוב.
עמדות אלה הפכו את הרב אריאל לדמות הבכירה בקרב רבני הזרם המרכזי של הציונות הדתית, ולכן רבני צוהר העדיפו אותו כמורה דרכם על פני הרב אברהם שפירא, שעמדותיו בתחום הפוליטי והדתי קיצוניות יותר, בוודאי בניסוחים ובדרכי המאבק, ושאליו נטו לפנות תחילה. בשנתיים האחרונות חולק הרב אריאל את עמדת 'המורה הרוחני' של רבני צוהר יחד עם הרבנים שלמה אבינר, חיים דרוקמן ואהרן ליכטנשטיין.
הרב אריאל הסכים להתראיין למחקר זה. בריאיון הוא קובע קביעה עקרונית: כל משטר המקובל על משפט התורה אמור לזכות בהסכמת העם, ובכלל זה המלך שעליו התורה מדברת או אפילו מלך המשיח העתידי. מבחינה זו מובן שהמשטר הדמוקרטי מקובל ולגיטימי, שהרי ברור מעצם השתתפות העם ובחירת השלטון בידי רוב המצביעים שהוא נהנה מהסכמת העם.
בד בבד הוא מדגיש שכשם שבכל דמוקרטיה יש ערכי יסוד שאינם אמורים להשתנות גם בהכרעת רוב (ערכים הומניים ומוסריים), גם דמוקרטיה יהודית אינה אמורה לסטות מערכי הנצח של העם היהודי. דוגמאות: איסור על ניאוף, אי–הכרה בבני זוג מאותו מין כמשפחה ואיסור על המתת חסד. בכל אלה גם אם יאמץ הרוב בכנסת את ערכי העולם המערבי, השונים מן הערכים התורניים, אין לקבל זאת.
באשר למערכת המשפט: הרב אריאל מבחין בין המשפט הפלילי ובין המשפט האזרחי. את קיומה של מערכת 'חילונית' בתחום הפלילי הוא רואה כלגיטימי, משום שבדין היהודי עצמו יש לקוּנות בתחום זה. בתחום האזרחי הוא מבחין בין היחס לחקיקה לבין היחס למערכת המשפט. את החקיקה בתחום האזרחי הוא מקבל כל עוד היא באה לסגור פרצות ולקונות בדין היהודי, אך לא כשהיא מתנגשת עם פסיקות ההלכה. לעומת זאת למערכת המשפט האזרחית הוא מתנגד, והוא סובר שעל יהודים דתיים מוטלת החובה ההלכתית להעדיף התדיינות בבית דין רבני לענייני ממונות על בית דין אזרחי. אולם כמו שאר העוסקים בתחום זה הוא מתיר לשומרי מצוות להתדיין בבית המשפט במקרים שבעלי דינם אינם מסכימים להתדיין בבית הדין הרבני.
במאמר שכתב הרב אריאל בעבר בכתב העת 'תחומין' הוא אף הגדיר את בתי המשפט האזרחיים 'ערכאות' — הגדרה הלכתית של בית דין זר להלכה הקובעת איסור חמור בדבר היזקקות לאותו בית דין. הוא הבהיר שם שכוונתו במונח 'ערכאות' אינה לדמות את בתי המשפט החילוניים לבתי דין של גויים, אלא ל'בית דין של הדיוטות' (הגדרה הלכתית המכוונת ליהודים שאינם בקיאים בהלכה). הוא הסביר שמכיוון שבימינו, שלא כבימי הסנהדרין הקדומה, הדיינים אינם נהנים מרצף היסטורי של סמיכה, מדור לדור, יש בכך פגיעה במעמדם הדתי, וממילא האיסור לפנות לשופטים החילונים הופך לאיסור מדרבנן בלבד ולא מדאורייתא. כלומר האיסור בעינו עומד, אבל חומרתו אינה החומרה המרבית.[21]
יש לציין שלמרות דגשים אלה הותקפה עמדתו זו של הרב אריאל בידי שני שופטים דתיים בולטים: המשנה דאז לנשיא בית המשפט העליון מנחם אלון ושופט בית המשפט המחוזי בירושלים דאז פרופ' יעקב בזק. שניהם טענו כי לא ייתכן, בוודאי לא על סמך השקפת עולם ציונית–דתית, לראות בבתי משפט יהודיים במדינת היהודים 'ערכאות', הדומים מבחינה הלכתית לבתי משפט של גויים, אפילו יחזור הרב אריאל וידגיש שלא התכוון לדמות אותם לבתי משפט של גויים, אלא לבתי משפט של הדיוטות.[22] הרב אריאל מבהיר בריאיון למחקר זה כי אינו רואה סתירה בין הגדרה זו של מערכת המשפט לבין תפיסתו הציונית, 'כשם שהעובדה שאינני שולח את ילדיי לחינוך חילוני אינה פוגמת בהשקפתי הציונית'.
באשר לחובת הציות לפסיקות נוגדות הלכה: אריאל סובר ש'יש לבחון כל מקרה לגופו'. מבחינה עקרונית חובת הציות להלכה גוברת, אבל לפעמים אפשר לציית לפסיקה גם אם היא נוגדת הלכה, דהיינו לפסיקה שקיומה אינו בגדר עברה, למשל רישום מתגייר לא אורתודוקסי כיהודי, שהרי 'ממילא תעודת הזהות איננה מסמך הלכתי'. לעומת זאת אילו הורה בית המשפט לרב רושם נישואין לרשום זוג הומוסקסואלים כנשואים, 'הייתי מתפטר ולא מקיים זאת'.
באשר למעמד הנשים: לדעתו מבחינה עקרונית מעמדן שווה לגמרי למעמד גברים, למעט כמה עניינים, כמו פטור ממצוות עשה שהזמן גרמן (מצוות שיש לעשותן בזמנים מסוימים, כמו ישיבה בסוכה או תפילה). לדעתו פטור זה נובע מכך שהחובות האימהיות של האישה 'אינן מוגבלות בזמן', ולכן אי–אפשר להטיל עליה חובות נוספות שעליה להקפיד למלאן דווקא בזמן מסוים. אולם הטכנולוגיה המודרנית הקלה את מילוי תפקידי האימהות, ועל כן היא מאפשרת לנשים לקבל עליהן גם מצוות אלה, ויש אפוא לברך על כך.
מעבר להגדרות הללו הרב אריאל רואה בשאר הסוגיות הנוגעות למעמד האישה לא סוגיות הלכתיות דווקא, אלא סוגיות סוציולוגיות הנוגעות לדמותה ולתפקודה של החברה בכלל. כך למשל, תפיסתו את האישה כמי שמיועדת למלא את תפקידי ההורות באופן טבעי, שהרי 'יש צדדים של ההורות שהבריאה קבעה שיהיו מיוחדים לנשים, כמו היריון והנקה'. הוא מוצא ראיה לכך דווקא בגישת בתי המשפט החילוניים, שגם הם נוטים במקרי גירושין להפנות את הילדים למשמורת האם ולא למשמורת האב.
גם את ההקפדות היתרות בדיני צניעות הנוגעים לנשים לעומת דיני הצניעות הנוגעים לגברים הוא רואה כעניין טבעי: 'נשים נתפסות כאובייקט מיני יותר מאשר גברים נתפסים כך. אישה חשופה משפיעה על גברים, יותר מאשר להפך, וכשאישה עוסקת בקידום מכירות היא נבחנת יותר מן הגבר בהופעתה החיצונית'.
גם שוויון הנשים בתפקידים ציבוריים נבחן באותו אופן. אמנם ההלכה מתנגדת לכך שנשים תקבלנה תפקידי מנהיגות ופיקוד, אבל הוא אינו רואה בעיה הלכתית כזו בכהונת נשים בכנסת. עם זאת לדעתו מלכתחילה לא רצוי לחנך ולעודד נשים לפנות לכיוונים האלה בשל הפגיעה האפשרית בחיי המשפחה והאימהות וכן בשל בעיות הצניעות המתחדדות בעיקר בתפקידים ציבוריים, כשהאישה מרבה להימצא בחברת גברים. במיוחד אין לייעד נשים לתפקידי לחימה: 'מי שמביאה חיים, לא צריכה ליטול חיים'. ככלל הוא רוצה לראות איזון רגיש יותר בין הפמיניזם, שהוא אינו מתנגד לו, לבין ה'פמיליזם', האחריות לחיי משפחה.
באשר למעמדם של הלא יהודים: לדעתו מתן זכויות אזרח מלאות למוסלמים אינו בעיה, שכן הם אינם נחשבים לעובדי עבודה זרה. אשר לנוצרים: 'הרב הרצוג החיל הזכויות השוות גם לגביהם'. מעצם הציטוט של דבריו של האחרון נראה שהרב אריאל מקבל את פסיקתו. אשר למינוי לא יהודים לתפקידים ציבוריים: לדעתו אם מדובר במינויים בחברה דמוקרטית — שאינם מינויי קבע אלא מינויים העתידים להתחלף — הדבר מותר. עם זאת ראוי שהתפקידים הבכירים המסמלים את השלטון — כגון נשיא, ראש ממשלה ורמטכ"ל — ימולאו בקביעות במדינת היהודים בידי יהודים. לדבריו, 'אין לו בעיה' שגם במדינות דמוקרטיות אחרות ייקבע שיהודים אינם יכולים למלא את תפקיד ראש המדינה, כי ממילא יהודי בתפקיד כזה 'או שיהיה שנוא על הלא יהודים או שיפעל נגד היהודים כדי למצוא חן בעיניהם'. הוא מדגיש גם את ציפייתו מלא יהודים הממלאים תפקידים ממלכתיים 'שלא יתערבו בנושאים ביטחוניים'.