הרב חיים דרוקמן נולד ב–1933 בפולין. הוא ניצל מן השואה, וב–1944 עלה לארץ כילד, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הוא נקלט במוסד חינוכי בפתח תקווה ומשם המשיך לישיבה התיכונית כפר הרא"ה ולישיבת מרכז הרב בירושלים. בד בבד היה פעיל בתנועת בני עקיבא ונחשב לאחד המדריכים הנערצים באותה תקופה. מ–1952 הוא חבר ברציפות בהנהלה הארצית של בני עקיבא.
ב–1964 הקים הרב דרוקמן את הישיבה התיכונית אור עציון במרכז שפירא, יישוב דתי סמוך לקריית מלאכי, וב–1977 הקים גם את ישיבת ההסדר אור עציון. הוא עומד בראש שתי הישיבות מאז ועד היום. לישיבה התיכונית נוספה עם השנים גם פנימייה צבאית המכשירה את תלמידי התיכון לפיקוד בצה"ל. מאז פטירת מורו, הרב משה צבי נריה, ב–1995 ממלא הרב דרוקמן גם את תפקיד ראש כלל המערכת של הישיבות והאולפנות של בני עקיבא — תפקיד שמילא בשעתו הרב נריה.
בשנים 1977–1989 ובשנים 1999–2003 כיהן הרב דרוקמן גם כחבר כנסת. ברוב השנים עשה זאת מטעם סיעת המפד"ל, ותקופה קצרה כחבר תנועת מורשה, תנועה שקמה מאיחוד קצר ימים בין האגף הימני של המפד"ל ובין סיעת פועלי אגודת ישראל.
מאז ראשית גל העלייה הגדול ממדינות ברית המועצות לשעבר הִרבה הרב דרוקמן לעסוק גם בתחום הגיור: משנת 1990 הוא עומד בראש בית דין מיוחד לגיור, ב–1997 עמד בראש ועדה לגיור קטינים במשרד ראש הממשלה וב–2004 החל לכהן כראש מִנהל הגיור — הגוף המרכז את פעולות הגיור במשרד ראש הממשלה.
הרב דרוקמן נחשב אדם ממלכתי מאוד, שעמדותיו המדיניות הימניות לא שינו כהוא זה את מחויבותו ואת נאמנותו האידאולוגית למדינה, לצבא ולרוח הממלכתית. למעשה, הוא נחשב לאחד האישים הבולטים המקשרים בין עולם הציונות הדתית נוסח בני עקיבא לבין התפיסה המוגדרת חרד"לית, מבית מדרשה של ישיבת מרכז הרב.
הרב דרוקמן הסכים להתראיין למחקר זה. לדעתו העקרונות הדמוקרטיים של הכרעת העם וההכרעה באמצעות רוב מתאימים לתפיסה התורנית. גם אם המשטר התורני המועדף הוא משטר מלוכני, הרי בימינו משטר מלוכני הוא רק 'הלכתא למשיחא' (הלכה לימות המשיח), ולפי הרב קוק באין מלך, השלטון חוזר לידי העם. למעשה, גם במשטר המלוכני המקראי היה צורך בהסכמת העם, ולפיכך — כך גורס הרב דרוקמן — המשטר הדמוקרטי הוא המתאים ביותר למדינת ישראל.
בעניין ההתנגשות עם תוכני החקיקה של הדמוקרטיה: הרב דרוקמן טוען שיש בעיה עקרונית בחקיקה שאינה לפי ההלכה, כמו מתן מעמד לידועה בציבור, אבל הוא ממקד את הבעיה במצבים שהכנסת או מערכת המשפט כופות על הפרט לנהוג בניגוד לדין תורה — דבר שלפי הבנתו לא קרה עד היום. גם את ההוראה לפנות יישובים הוא אינו תופס בהקשר זה כהתנגשות עקרונית אלא כהתנגשות נקודתית, אם כי בעייתית ביותר, שהרי מטבעה היא הוראה לזמן מוגבל, והיא אינה כופה על היחיד עברה הלכתית לאורך זמן. בכל מקרה, גם חקיקה המנוגדת לתורה, ואפילו כפייה אישית לעברה הלכתית, אינן פוגמות במעמדה הדתי של המדינה. למה הדבר דומה? — לאליהו הנביא שהעניק לאחאב את מלוא הכבוד כמלך ישראל, גם אם ביקר בחריפות את מעשיו כעובד עבודה זרה וכאחראי לרצח נבות היזרעאלי.
יתר על כן, לדברי הרב דרוקמן המדינה היא המאפשרת את עיקר קיום מצוות יישוב ארץ ישראל, שכן עיקר המצווה הוא הריבונות ולא ההתיישבות עצמה, על פי הפסוק 'והורשתם אותה וישבתם בה'. ברוח זו פסיקת השולחן ערוך — 'הרואה ערי יהודה בחורבנן חייב לקרוע קריעה' — עניינה גם הוא יישובים קיימים שאינם בריבונות יהודית, כיוון שהיעדר הריבונות הוא סיבה מספקת לאבל ולקריעת הבגד.[29]
באשר למערכת המשפט: הרב דרוקמן סבור שאפשר לקיים את כלל תחומי המשפט בהתאם לתורה, גם את דיני הממונות (הדין האזרחי) ואפילו את הדין הפלילי, בהתאמות מסוימות באמצעות תקנות. מכאן עולה שיש בעיה עקרונית מבחינה תורנית אם המשפט אינו נעשה על פי התורה. הרב סבור שיש להמליץ לאנשים להעדיף את בתי הדין התורניים על פני בתי הדין של המדינה. הכוונה לבתי דין העוסקים בדיני ממונות, שכן בדין הפלילי אין חלופה תורנית. הדבר מומלץ לא רק מסיבות הלכתיות, אלא גם מסיבות מעשיות: בתי המשפט של המדינה עמוסים מאוד, ועינוי הדין בהם נורא. על השאלה אם לבתי המשפט של המדינה יש מעמד הלכתי של ערכאות, כדין בתי משפט של גויים, הוא עונה בזהירות: 'זה נושא רגיש. אני לא יכול להכחיש שבמקורות כתוב שמן הראוי שלא לדון לא לפי דין תורה'. לדעתו עיקר הבעיה בהקשר זה אינו החוקים שחוקקה הכנסת ביזמתה, אלא 'החוקים שאומצו ממשפט זר'. הוא מסכם וקובע שלחוקים ולפסיקות של בתי המשפט מעמד מחייב גם מבחינה הלכתית בשל עצם העובדה שהם 'משפט המדינה'.
באשר למעמד הלא יהודים: לדעתו יש להבחין בין הבחינה העקרונית ובין הבחינה המעשית. מן הבחינה העקרונית ראוי שלא יהיו עובדי עבודה זרה בארץ ישראל. עמדתו זו מאפשרת מגורי מוסלמים בישראל אך לא מגורי נוצרים. לשיטתו — הנתונה במחלוקת בעולם ההלכה — לנוצרים דין עובדי עבודה זרה, משום שהם 'קוראים שם אלוקים על יצור נברא'. עם זאת הוא סבור שאין להרוס ממש את הכנסיות ואין לפגוע במעמדם של הנוצרים החיים פה מחשש לסיכון מעמדם של היהודים החיים בחו"ל.
ההבחנה בין הצד העקרוני ובין הצד המעשי תקפה בעיניו גם באשר לבעלות נכרים על בתים וקרקעות בארץ. מבחינה עקרונית הדבר בעייתי, אולם למעשה יש לאפשר למי שכבר מחזיקים בנכסים כאלה להמשיך ולהחזיק בהם, אך אין למכור להם נכסים חדשים.
בעניין מעמד הנשים: הרב דרוקמן גורס כי יש 'שוויון עקרוני, המכיר בהבדלים המעשיים'. הוא מדמה זאת לחיי קיבוץ, שבהם השוויון מתבטא בעיקרון: 'כל אחד עובד כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו', כלומר אין שוויון מעשי אלא שוויון בהתאם לצרכים — מי שצרכיו מרובים יקבל יותר, גם אם עבד פחות. והנמשל: בחלק מתחומי החיים התורה קובעת דינים נבדלים לגברים ולנשים לא מתוך גישה מפלה, אלא מההכרה בהבדלים האמתיים ביניהם. למשל, פטור נשים מתלמוד תורה ומתפילה נובע מן העובדה שעולמן רגשי יותר מעולם הגברים ומן העובדה שעולמם של הגברים אינטלקטואלי יותר מעולמן של הנשים. לכן הגברים חייבים בתלמוד תורה המתאים להם, ונשים פטורות מתפילה מכיוון שעולמן רגשי ורוחני דיו גם בלעדיה. ברוח זו פסילת נשים לעדות אינה נובעת מנחיתותן, אלא מן החשש שהדומיננטיות של הצד הרגשי שלהן תגרום להתרגשות בזמן העדות ולאי–דיוק בפרטים. אבל כל עדות הנוגעת למעידה עצמה או לענייני נשים, כגון הלכות נידה, ברור שאישה יכולה להעיד, כי שם היא בוודאי בקיאה יותר מן הגבר.
אשר לנשים בתפקידים ציבוריים: גם כאן, לדעתו, יש הבחנה בין העיקרון ובין המעשה. באופן עקרוני ראוי שנשים לא תמלאנה לפחות חלק מן התפקידים הציבוריים העלולים לפגוע בצניעותן ובעקרון 'כל כבודה בת מלך פנימה'. מבחינה מעשית, מכיוון שבמציאות חיינו נשים משמשות בתפקידי ציבור, אין סיבה שלא למנות לתפקידים כאלה גם נשים שומרות מצוות, שתהיינה רגישות יותר מן הגברים גם באשר לסוגיות הצניעות.