הרב צבי טאו נולד ב–1937 בעיר וינה שבאוסטריה. בגיל שנה ברחו עמו בני משפחתו מאימת הנאצים להולנד, ושם הם הסתתרו כל ימי השואה. הבית היה בעל אופי דתי מתון מאוד וספוג בהשכלה כללית, בעיקר בתחום הספרות. בהיותו בן 17 נפטרה אמו מסרטן, והרב טאו ניצל הזדמנות שאביו נעדר מן הבית כדי לברוח לארץ ישראל.
לאחר תקופת לימודים בישיבת הדרום שברחובות הגיע לישיבת מרכז הרב, ושם התוודע לרב צבי יהודה קוק והיה לתלמידו המובהק והקרוב ביותר. מעמד זה הכשירו לימים להיות המבטא המובהק של תפיסת עולמו של הרב קוק ולמי שנחשב כמוסמך ביותר להשיב על השאלה הקריטית: 'מה הרב צבי יהודה היה אומר?'. הרב טאו חידד את השקפתו של הרב קוק בשני תחומים חשובים, שהם שני צדדיו של מטבע 'קדושת הלאומיות היהודית': מצד אחד, התנגדות חריפה לקבלת השפעות תרבותיות זרות (בעיקר התנגדות לתרבות מערבית. לפיכך הוא ותלמידיו מחמירים מאוד בהלכות צניעות, כנגד המתירנות המערבית, ומתנגדים לתפיסה מערבית–אקדמית בלימודי היהדות). מצד אחר, קידוש הממלכתיות וקבלת מרות השלטון (הוא התנגד לסירובי פקודה ולכל עימות עם הצבא גם בתקופת פינוי ימית; הוא ביקר בחריפות את המחתרת היהודית והתאבל מרה על רצח רבין כפגיעה דרמטית בקדושת הממלכתיות).
בשנות חייו האחרונות של הרב קוק התגורר הרב טאו במושב קשת שברמת הגולן, וריחוק זה הפך לקריטי, מכיוון שבאותה תקופה בנה הרב אברהם שפירא את מעמדו כיורשו של הרב קוק וכראש הישיבה העתידי, מעמד שהיה לרשמי לאחר פטירתו של הרב קוק ב–1982. במשך 15 השנים הבאות שררו מתחים סמויים בין הרב טאו לרב שפירא, במיוחד בגלל נטייתו של הרב שפירא להתרחק מן המחויבות המוחלטת לממלכתיות ובשל נכונותו להתעמת עם המדינה, למשל בהוראה לסרב פקודה לפנות יישובים ומחנות צבא. בסופו של דבר נעשה העימות ביניהם גלוי וסופי דווקא בתחום התרבותי, לאחר שב–1997 החליט הרב שפירא לכונן בישיבה מכון להכשרת מורים — מהלך שהרב טאו ראה בו 'הכנסת צלם בהיכל', שכן מכון כזה היה אמור ללמד גם את הפן האקדמי של הוראת מקצועות הקודש. בעקבות החלטה זו פילג הרב טאו את הישיבה והקים את ישיבת הר המור, שרבים מן הרבנים ומן התלמידים במרכז הרב הצטרפו אליה.
בתקופת המאבק על פינוי יישובי רצועת עזה וצפון השומרון עמעם הרב טאו במידה מסוימת את התנגדותו החד–משמעית לסירוב פקודה. רשמית הוא המשיך לשאת את דגל ההתנגדות לסרבנות מוצהרת, אך הוא לא היה יכול להתעלם מהעובדה ששיעור החיילים הדתיים בצבא בעת ההתנתקות, ובהם רבים מתלמידיו ותלמידי תלמידיו, היה גבוה בהרבה משיעורם בעת פינוי יישובי סיני. רבים מראשי המכינות הקדם–צבאיות הם תלמידיו של הרב טאו, והוא נחשב לאיש שנתן את ברכת הדרך לתהליך כולו בעידוד שהעניק לתלמידו, הרב אלי סדן, להקים את המכינה הראשונה בעלי. הרב טאו חרד אפוא מהמצב שרבים מתלמידיו יהיו שותפים לפינוי יישובים, ולפיכך הנחה אותם שגם בלא לסרב במפורש עליהם להשתדל להימנע מהשתתפות פעילה במלאכת הפינוי. לשון פשוטה: הוא עודד סרבנות 'אפורה'.
הרב טאו ממעט להופיע בציבור, ואת הנחיותיו הוא מוסר בשיחות ישירות עם קומץ תלמידים מקורבים המעבירים אותן הלאה. במידה מסוימת הפכה עובדה זו דווקא לחלק מן המיתוס שלו. גישתו הלאומית מאוד, על כפל היבטיה, זוכה לפופולריות אצל צעירים רבים הרואים בה אותנטיות שאיננה נזקקת לשאיבה ממקורות זרים. הוא נחשב למשפיע לא רק על ישיבת הר המור, כי אם גם על ישיבות, על מכינות קדם–צבאיות ועל מדרשות לבנות שהקימו תלמידיו. מוסדות אלה מכונים 'מוסדות הקו' בשל היותם נאמנים לקו אידאולוגי ברור וחד–משמעי.
הרב טאו סירב להתראיין למחקר זה. ניתוח עמדתו נשען אפוא בעיקר על כתביו, וכפי שיובהר מיד — בעיקר על מה שאינו נמצא בהם — וכן על שיחה עם אחד מתלמידיו לשעבר, החפץ בעילום שמו. מניתוח כתביו של הרב טאו בולטת העובדה שאף שענייני ציבור מעסיקים אותו מאוד, הוא אינו עוסק במישרין כלל בסוגיית הדמוקרטיה. את נוהגו זה אפשר להסביר בכך שמוקד עולמו הוא הלאום ולא סוגיות 'אזרחיות' כדוגמת הדמוקרטיה. יחסו לדמוקרטיה נובע אפוא מן השאלה באיזו מידה היא משקפת את 'רצון האומה'. לפיכך סוגיית מפתח בעולמו היא 'הרוב היהודי': כל עוד יש רוב יהודי להכרעות, הוא יהיה מוכן לקבלן, גם אם ינגדו באופן בולט את תפיסת ארץ ישראל השלמה המקודשת בעיניו. לעומת זאת הוא אינו מוכן לקבל הכרעות לאומיות שלא התקבלו ברוב יהודי. בכל מקרה הוא מתנגד לפגיעה ישירה בסמכותו ובמעמדו של השלטון היהודי.
להערכת תלמידו זה גם המפתח לעמדת הרב טאו בסוגיית הלא יהודים בישראל, ולפיה אין לפגוע כמלוא נימה בזכויותיהם הפרטיות, ובה בעת אין להעניק להם מעמד לאומי כלשהו, כולל אזרחות, ובוודאי לא זכות הצבעה לכנסת. בהתייחסות תאולוגית של הרב טאו לסוגיה הפלסטינית הוא פיתח תפיסה מיסטית שלפיה הפלסטינים, על פי שמם, הם צאצאי הפלשתים. לפי ניתוחו, ללאומיות הפלשתית בעבר, והפלסטינית כיום, 'אין שום תוכן עצמי, מוסרי, היסטורי או אידיאלי מצד עצמו'.[30] התפקיד ההיסטורי היחיד שלהם, שתוכנן בידי הקדוש ברוך הוא, הוא דיאלקטי: להתנגד ללאומיות היהודית כדי לגרום לה לממש את עצמה ביתר כוח משהייתה עושה זאת בלא ההתנגדות הזאת. לפיכך 'אין להם שום עתיד; כל הווייתם עתידה להתנפץ כשתקום מלכות ישראל'. כתאולוג שאינו רואה עצמו איש הלכה, טאו אינו מפרט את משמעויותיה המעשיות של עמדה זו, למעט הבהרה: 'באופן אישי אין לנו שום דבר נגדם [...] אבל ההתאגדות להציג זכויות לאומיות ומדיניות על הארץ — על זה יש לנו מלחמה'. כלומר, אין לפגוע בזכויות הפרטיות של האדם הערבי, אולם יש להתנגד לכל מעמד ערבי לאומי בארץ ישראל, ולוּ המינורי ביותר.