הרב ישראל מאיר לאו נולד ב–1937 בעיר פיוטרקוב שבפולין. הוא צאצא למשפחה שבניה כיהנו ברבנות דורות רבים, ולמעשה הוא בן הדור ה–37 ברציפות של המשפחה המכהן ברבנות. בניו ואחיינו ממשיכים את השושלת. אביו ואמו נרצחו בשואה, והוא עצמו עבר את השואה כילד קטן בגטו פיוטרקוב, במחנה העבודה צ'נסטוחוב ובמחנה הריכוז בוכנוולד. בכל המקומות הללו ניצל במידה רבה בזכות אחיו הבכור נפתלי, שהשגיח עליו במסירות.
בהיותו בן 8 שוחרר הרב לאו ממחנה בוכנוולד ועלה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. הוא חי בבית דודו, רבה של קרית מוצקין, ובגיל בר מצווה עלה לירושלים ללמוד בישיבת קול תורה, ואחר כך בישיבת כנסת חזקיהו שבכפר חסידים ובישיבת פוניבז' שבבני ברק.
ב–1960 הוסמך לרבנות והחל לכהן כרב בכמה בתי כנסת בתל אביב. בד בבד לימד תלמוד בבית הספר התיכון הדתי צייטלין, וכן החל להתפרסם כמרצה מבוקש ליהדות בבתי ספר, בבסיסי צה"ל ובכלי התקשורת. ב–1979 נבחר לכהונת הרב הראשי לנתניה וב–1983 היה לחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, בהיותו בן 46, צעיר החברים במועצה. ב–1988 נבחר לרב הראשי של תל אביב–יפו, וב–1993 נבחר לרב הראשי לישראל, יחד עם הרב אליהו בקשי–דורון. תפקיד זה מילא עשר שנים. ב–2005, שנתיים לאחר פרישתו מתפקיד הרב הראשי לישראל, חזר ונבחר לכהונת הרב הראשי של תל אביב. באותה שנה גם זכה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
למרות לימודיו בישיבות חרדיות הרב לאו נחשב ממלכתי וציוני. הוא מילא תפקידים ציבוריים רבים שאינם בדרך כלל מתחומי פעילותם של רבנים בישראל, לא כל שכן של הרבנים שהתחנכו בחברה החרדית: חבר המועצה הלאומית למען יהודי ברית המועצות, יו"ר המועצה הציבורית לקידום הנוער, חבר הנהלת המועצה הלאומית למניעת תאונות דרכים, נציג ציבור במועצת העיתונות, חבר מועצת יד ושם ועוד. הרב לאו אף הרבה, יחסית לקודמיו, להשתתף בפורומים של דיאלוג בין–דתי עם אנשי דת מוסלמים ונוצרים. בכך דמה לעמיתו, הרב בקשי–דורון, אם כי האחרון הדגיש בעיקר את הדיאלוג עם המוסלמים ופחות עם הנוצרים. הרב לאו מוזכר כמי ששואף לכהונת נשיא המדינה, ורבים רואים בו מתאים לכך. הוא נחשב אחד הנואמים המוכשרים בישראל, בוודאי מקרב רבני ישראל, והוא אכן נואם מבוקש בטקסים ציבוריים, לאו דווקא אלה המזוהים עם הציבור הדתי.
הרב לאו הסכים להתראיין למחקר זה. בריאיון הוא מבהיר שהאופן שהוא מיישב בין משפט התורה לבין משפט המדינה אינו על ידי השלטת ההלכה כחוק המדינה, אלא על ידי יצירת 'מדינת חוק על פי ההלכה', קרי הטמעת ההלכה בחוק הישראלי. את הדגם לתפיסה זו הוא שואב מן הרב יצחק הרצוג, הרב הראשי לישראל בזמן קום המדינה, שנהג לציין את העובדה שמולדתו אירלנד, הנמנית עם הדמוקרטיות המערביות, העניקה לדת הקתולית מעמד מפורש בחוקתה.
כמו רבנים אחרים גם הרב לאו נסמך על הר"ן בדרשותיו כדי לבסס גושפנקה הלכתית למערכת המשפט האזרחית. עם זאת הוא מדגיש כי יש גבול גם למתיחת גבולות ההלכה ברוח זו. לפיכך הוא סבור, למשל, שבימינו — בהיעדר סנהדרין — ההלכה לא תסכים לעונש מוות אף שהיא מאפשרת לענוש ולקנוס שלא על פי דיני התורה המקוריים.
אליבא דהרב לאו הגמישות מסתיימת כאשר הפסיקה סותרת במפורש את דיני התורה. לשון אחר, כאשר החקיקה והפסיקה חורגות מאותם תחומים שההלכה עצמה 'הרשתה' למחוקק האזרחי לסטות ממנה. המשמעות היא שאמנם בתחומים שנועדו להקל את התנאים החברתיים הכוללים, הסטייה מדין תורה לגיטימית, שכן ההלכה עצמה הכירה בסטייה כזו. אולם בתחומי הקודש חריגה כזו אינה לגיטימית, גם אם אפשר לכאורה להצדיקה בצורך חברתי, למשל בתביעה אפשרית להתיר נישואי כוהנים וגרושות בשל ריבוי הגרושות בימינו, המקטינות את ה'מבחר' העומד לרשות הכוהנים.
באשר למעמד הלא יהודים: גם בתחום זה הרב לאו נוקט את גישתו של הרב הרצוג. מדינת ישראל, שכוננה מלכתחילה בהסכמת אומות העולם, אינה יכולה לחרוג מן המקובל במדינות החופשיות בכל הקשור לשוויון מעמדם של כלל אזרחיה ותושביה. לפיכך ללא יהודים בישראל חייבות להינתן כל זכויות האזרח, ובכללן ההצבעה לכנסת. הוא תומך גם באפשרות מינוים לכל התפקידים הציבוריים, למעט תפקידים שיש בהם אחריות מרכזית למערכות הביטחון, וגם זאת — רק כל עוד תקף העימות בין ישראל לבין הפלסטינים והעולם הערבי.
באשר למעמד הנשים: על פי הפסוק 'מקרב אחיך תשים מלך', לומדים חז"ל שאין למנות נשים לתפקידי שררה ('אחיך' ולא 'אחיותיך'). הרב לאו מקבל עיקרון זה כמעצב עמדת ההלכה בסוגיה זו גם בימינו. ובכל זאת, לדעתו, אם העם קיבל עליו מנהיגה, אפשר לקבל את הבחירה גם מבחינה הלכתית, ולראיה הוא מציין שגולדה מאיר נבחרה לראשות הממשלה גם בתמיכת חוגים דתיים ואף נחשבה בעיני רבנים רבים לאחד (אחת) מראשי הממשלה הטובים ביותר. הרב לאו סבור כי מלכתחילה הבעיה ההלכתית של מינוי נשים לתפקידי שררה משמעותית ברשות השופטת יותר משהיא משמעותית ברשות המבצעת, מכיוון שלרשות המבצעת אין בימינו המעמד של המלך המקראי. והרי האיסור המקראי בדבר מינוי נשים היה, כאמור, על 'מלך'. על פי השקפתו, מעמדה של הרשות השופטת בימינו דומה יותר למעמדה של הרשות השופטת המקראית.