הרב דב ליאור נולד ב–1934 בפולין. בזמן מלחמת העולם השנייה ברחה משפחתו מזרחה, הוריו נספו, אך כל ארבעת הילדים (הוא הצעיר ביותר) שרדו. אחרי המלחמה הוא נלקח לבית יתומים ועלה לארץ ישראל על סיפונה של ספינת המעפילים אקסודוס. שניים מאחיו הבוגרים עזבו את העולם הדתי והצטרפו לקיבוץ השומר הצעיר רשפים שבעמק בית שאן. הוא עצמו למד בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה, והוא היחיד במשפחתו שעִברת את שם המשפחה מליילנד לליאור. בהיותו בן 17 החל ללמוד בישיבת מרכז הרב, ובתחילת שנות השישים חזר לכפר הרא"ה, הפעם לכהונת רב המושב. בתחילת שנות השבעים הוזמן לעמוד בראש ישיבת ההסדר בקריית ארבע, לצדו של הרב אליעזר ולדמן. הוא מכהן היום גם כרב היישוב.
הרב ליאור נחשב פתוח להכרה הלכתית בטכנולוגיה המודרנית. בה בעת הוא נץ קיצוני בתחום המדיני ובכל מה שקשור ליחס לערבים עד כדי תמיכה בטרנספר לערביי השטחים. עדות בוטה למידת הקיצוניות של הרב ליאור נמצאת במסמך שכתב מנחם לבני, ראש המחתרת היהודית בראשית שנות השמונים, לאחר שנעצר. במסמך פירט לבני עמדות של רבנים שתמכו בפעולות המחתרת כדי להעניק לגיטימציה לפעולותיה בקרב הציבור הדתי. בין השאר כתב לבני שלאחר הפיגוע בבית הדסה במאי 1980, שבו נהרגו שישה ישראלים, 'התקיימה פגישה בהשתתפות הרבנים ליאור, ולדמן, לוינגר והרב יועזר אריאל [כולם תושבי קריית ארבע והיישוב היהודי בחברון; יועזר אריאל הוא אחיו של הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן, שעמדותיו מנותחות אף הן במחקר זה; י"ש]. הרבנים הביעו עמדה חד–משמעית שיש להרתיע את האוכלוסייה המקומית לנוכח חולשתה של הממשלה. הועלו מספר דעות בקשר למהות פעולת ההרתעה, והוחלט בתמיכת הרבנים פה אחד, שיש לבצע פעולת פיגוע המוני בנפש'. לפי המסופר באותו מסמך התנגד הרב ליאור לפעולת החבלה במסגדי הר הבית. לעומת זאת כששאול ניר, אחד מאנשי המחתרת, תושב היישוב היהודי בחברון אף הוא, בא ללבני בהצעה למקש אוטובוסים ערביים, לבני מעיד על עצמו שסירב, ואז — לדבריו — פנה אליו הרב מנחם ליבמן, בשמו של הרב ליאור, בניסיון לשכנעו להסכים. הרב ליאור היה אחד הרבנים ששיבחו את ברוך גולדשטיין לאחר הטבח שביצע במערת המכפלה. אמנם הוא לא שיבח את מעשה הטבח עצמו, אולם הוא הגדיר את נכונותו של גולדשטיין להקריב את חייו במעשה שנועד לשיטתו להרתיע ובכך להגן על חיי חבריו כמעשה שבזכותו הפך גולדשטיין ל'קדוש כמו קדושי השואה'.
הרב ליאור סירב להתראיין למחקר זה. עמדתו מנותחת אפוא בעיקר על יסוד מאמר שכתב בכתב העת 'תחומין',[57] וכן על סמך התבטאויות פומביות שלו בנושאים המשיקים לסוגיית הדמוקרטיה וזכויות האזרח.
במאמרו ב'תחומין' קובע ליאור כי במדינת ישראל, 'על אף כל בעיותיה ופגמיה', יש התגלמות של 'מלכות ישראל', ולפיכך גם לנבחרי העם מעמד וסמכות של 'מלכות'. הוא מסתייג ואומר שהתנאי הבסיסי לתקפותם של חוקי המדינה הוא שהם לא יסתרו שום דין תורה. אם התנאי מתקיים, יש חיוב הלכתי לקיימם. מעבר לכך הוא גורס שיש לגיטימציה לשנות מדיני תורה לשם תיקון הסדרים לטובת הציבור, בעיקר בתחום דיני ממונות, שמלכתחילה ההלכה רואה בהם דינים שהסכמת בעלי הדבר (למשל, לווה ומלווה) יכולה לשנותם, או שאחד משני הצדדים יכול לוותר על הזכויות המוקנות לו מדין תורה. עם זאת גם בחקיקה שנעשתה לשם 'טובת הציבור' יש לעקוב אחר הגיונה וצדקתה. למשל, אין לקבל בלא ערעור והרהור כל הלאמה של מפעל או של רכוש פרטי. באותה רוח אין להסכים לחוק הקובע כי לחוזה שנחתם שלא כדין אין תוקף ומי ששילם על פיו יאבד את כספו.
הרב ליאור מציע קריטריון מעניין למעמדם ההלכתי של חוקי המדינה: האופן שבו התייחסו אליהם חברי הכנסת הדתיים, בהנחה שהם התייעצו עם רבנים ועם פוסקים בטרם גיבשו את עמדתם. הוא סבור שעקרונית 'לו החקיקה הייתה בידינו', היה ראוי שחקיקה או הסכמה ציבורית שנעשו בניגוד לדין תורה המקורי, גם אם כחריגה לגיטימית, יצוין לגביהן במפורש שנעשו שלא לפי ההלכה, בהתאם לנסיבות מיוחדות, כדי שלא יהיה טבוע עליהן 'חותם הנצח'. לדעתו כך יש להתייחס לכלל חוקי הכנסת.
באשר למעמד הלא יהודים: בנושא זה, כאמור, ליאור הוא מן הקיצונים ביותר גם במחנה יש"ע. הוא תומך מובהק בטרנספר של ערביי השטחים. במקום אחד כתב שככלל אסור שיהיה ללא יהודים בארץ מעמד לאומי, אלא רק מעמד אישי: 'כל זמן שישאירו את הגויים בארץ בתור חטיבה לאומית, לא יהיה לנו שלום בתוך המדינה'.[58] יחסו הנוקשה ללא יהודים בא לידי ביטוי גם בהקשרים אחרים, לאו דווקא כלפי נכרים החשודים בעוינות לישראל, אלא אפילו כלפי נוצרים אוהבי ישראל. כך למשל, בעיצומם של אירועי הטרור בשנת 2002 פסק לאנשי גוש קטיף שלא לקבל שכפ"צים שביקשו לתרום להם ידידים נוצרים.[59]
לא מצאתי התייחסויות שלו לסוגיית מעמד האישה, למעט התייחסות אחת באותו מאמר ב'תחומין', שבו נקט גישה 'מתקדמת' דווקא וקבע כי יש לשקול כיום את קבלת עדותן של נשים, למרות איסור ההלכה, בתחומים ציבוריים ומסחריים בשל העובדה שהן ממילא פעילות בתחומים אלה.[60] לשון אחר, גם אם הרב ליאור אינו מקבל את השינויים החברתיים בתחום זה מבחינה ערכית, הוא מכיר במציאותם ומתחשב בהם.