הרב אהרן ליכטנשטיין נולד ב–1934 בצרפת וגדל בארצות הברית. הוא הוסמך לרבנות בישיבה יוניברסיטי שבניו יורק בידי מנהיג הזרם האורתודוקסי המודרני בארצות הברית הרב יוסף דב סולובייצ'יק, ואף נשא לאישה את טובה, בתו של הרב. הוא סיים לימודי דוקטור בספרות אנגלית באוניברסיטת הרוורד וב–1971 עלה לישראל, בהזמנת ישיבת ההסדר הר עציון בגוש עציון, כדי לעמוד בראש הישיבה לצד הרב יהודה עמיטל, שכיהן בה כראש ישיבה מאז הקמתה.
אצל רבים מאנשי הזרם האורתודוקסי–מודרני השילוב בין העולמות יצר 'תרכובת' — מערכת שבה הזהות המודרנית משפיעה גם על תפיסת העולם הדתית. תפיסתו הדתית–מודרנית של הרב ליכטנשטיין היא 'תערובת': הוא תלמיד חכם מובהק כשם שהוא בקי בפילוסופיה ובספרות המערבית. רוחב השכלתו הכללית לא שינה שינוי ניכר את תפיסתו הדתית, והיא נותרה קרובה לרוח האורתודוקסית המקובלת, למשל בהתנגדותו לשינויים בנורמה הדתית בסוגיית מעמד הנשים בבית הכנסת ובהתנגדותו להטמעת דפוסי חשיבה אקדמיים–ביקורתיים בתחום לימודי הקודש.
ברוח רבו, הרב סולובייצ'יק, וברוח המערבית–ליברלית בכלל, הרב ליכטנשטיין מדגיש בתפיסתו את האדם היחיד יותר משהוא מדגיש את הקולקטיב והאומה — הדגש המקובל בחשיבה הציונית–דתית מבית מדרשו של הרב קוק. גם תפיסתו הציונית התועלתנית–פרגמטית מכירה בצורך שיש ליהודים במדינת מקלט ובכוח מגן, והוא אינו נוטה לקבל את רעיונות היהודי החדש ושינוי דמותה של הזהות היהודית, שהשפיעו על התפיסה הציונית בישראל, בכלל זה על השקפת העולם של הציונות הדתית.
הרב ליכטנשטיין הסכים להתראיין למחקר זה. בריאיון הוא מבהיר שדמוקרטיה אינה משטר המחויב בהלכה, אך מטעים שהיא משטר מתאים בהחלט לתפיסת ההלכה באשר לערכו של היחיד ובאשר לפן הרוחני של החיים הפוליטיים. בעניין תוכני הדמוקרטיה היהודית הוא מדגיש שבכל משטר יש פן של הגבלת חירויות וסנקציות על עוברי עברות, ומבחינה זו הגבלות וסנקציות הנובעות מן ההלכה אינן סותרות כשלעצמן את העיקרון הדמוקרטי.
הרב ליכטנשטיין מקבל את עקרון הר"ן בדרשותיו, המכיר בלגיטימיות של מערכת משפט חלופית להלכה, אך מזכיר שגם לפי הר"ן הדברים מוגבלים לתחומים מסוימים: בנושאי ממון בחוק האזרחי כמעט שאין בעיה; גם בחוק הפלילי אפשר עקרונית ליישם מערכת חלופית, אך זו מוגבלת. כך למשל, ענישה פלילית לפי ראיות נסיבתיות בלבד, בלא עדים, בעייתית מבחינה הלכתית, אם כי הוא מציין שהיו בקרב חכמי ישראל שאישרו אותה.
באשר לרמת הכפיפות המתבקשת למערכת החוק והמשפט הוא מדגיש כי בכל מקרה יש הבחנה עקרונית בין רמת המחויבות לחקיקה אלוהית לבין רמת המחויבות לחקיקה אנושית, ועם זאת הוא סבור שכשם שההלכה מחייבת גם את הגויים, במסגרת שבע מצוות בני נח, להיות כפופים למערכת משפט וצדק, ודאי ששומרי מצוות יהודים מחויבים בכך, בתנאי שהחוקים אינם סותרים דין תורה.
הוא מדגיש שההתנגשות בין המערכות היא גם בסוגיות עקרוניות של תפיסות עולם וגם באשר לפרטים למיניהם. הוא מודה שאין בידיו 'פתרון טוב שיקיף את כל מקרי ההתנגשות', ולכן הוא מציע לבחון כל מקרה ומקרה לגופו. למשל, אם ייחקק חוק שיגדיר 'יהודי' אדם שמבחינה הלכתית הוא גוי, זו חקיקה 'בעייתית מאוד'. לעומת זאת כשמדובר לא בחוק אלא בהוראה משפטית — למשל פסיקת בג"ץ — ההתנגשות קלה יותר, אם כי עדיין בעייתית מבחינת פקיד הרישום שומר המצוות האמור לממש את החוק. פקיד במשרד החינוך הקשור בארגון משחקי כדורגל בשבת הוא מקרה חמור פחות, 'כיוון שאולי ניתן להתחמק מהאחריות הזו' על ידי העברתה לאחר. וכך גם באשר לפסיכולוג או לעובד סוציאלי האמורים להמליץ על הפלה במקום שאיננה מוצדקת מבחינה הלכתית. גם אז הפתרון המומלץ לדעתו הוא העברת האחריות לפקיד אחר.
ובכל זאת הרב ליכטנשטיין סבור שברמה העקרונית טהרנות והקפדה יתרות עלולות להביא ל'הפקרת תחומים מרכזיים לידי מחללי תורה', וגם לכך יש לדעתו השלכות קשות מבחינת דמותה של החברה בכלל ומבחינת מקומם של היהודים שומרי המצוות בתוכה בפרט. הוא נוטה לקבוע ש'בתפקיד שבו אדם ייאלץ בוודאות לעבור על דברי תורה, שלא יקבל אותו', בין השאר בנימוק שאין לגיטימציה הלכתית לעבור עברה, במיוחד מדאורייתא, למען הגשמת הרעיון הציוני או משיקול חברתי. כלומר, הוא מתנגד לרעיון שנכונותו של יהודי שומר מצוות למלא תפקיד הכרוך בעברות מסוימות תאפשר לו למנוע עברות רבות אחרות. הוא מצטט בהקשר זה את הרב יהושע קניאל המנוח, שהיה רבה של חיפה וסירב להסכם שיתיר הפעלת תחבורה ציבורית בעירו 'בתמורה' לביטולה בשאר חלקי הארץ, שהרי בסופו של דבר כך נקבע גם בלא הסכמתו של הרב.
באשר למעמד הלא יהודים: הרב ליכטנשטיין גורס שבאופן עקרוני צריכות להיות להם זכויות שוות, ועם זאת 'יש בעיה קשה עם עובדי עבודה זרה, במיוחד בארץ ישראל'. הוא מבין שבמציאות הנוכחית אי–אפשר להחיל את העיקרון ההלכתי המקורי, המונע מעובדי עבודה זרה כל מעמד בארץ, אבל 'במצב אידאלי ברור שיש פה בעיה'.
הוא סבור שאפשר לתת ללא יהודים, כלומר לאלה שאינם מוגדרים 'עובדי עבודה זרה', תפקידים ציבוריים, אם כי יש תפקידים המוגדרים רגישים מבחינה ביטחונית ולאו דווקא הלכתית. בעייתיות הלכתית קיימת במינויים בשירות הממשלתי, להבדיל מן השירות הציבורי הרחב, שכן נאמר: 'מקרב אחיך תשים עליך מלך', והדבר חל לדעתו על כלל השירות הממשלתי. הוא מטיל ספק באפשרות להבחין בעניין זה בין מינוי לתפקיד קבוע, הדומה יותר למעמדו של 'מלך', ובין מינוי לתפקידים המוגדרים מאליהם לתקופות כהונה קצובות.
באשר למעמד הנשים: לדעת הרב ליכטנשטיין ברור שמבחינה חברתית הן צריכות ליהנות משוויון זכויות גמור, בכלל זה שוויון בשכר. עם זאת בתחום הדתי הוא מטיל הגבלות ברורות על שוויונן, כגון שהן אינן יכולות לקדש גברים ולגרשם. הוא גם מתנגד למתן מעמד רשמי לנשים בקהילה הדתית, כמו מעמד פוסקות או דייניות, אבל אינו רואה בעיה במינוי נשים לתפקידים מרכזיים בחברה האזרחית, אפילו לתפקיד ראש הממשלה, הגם שבהלכה מובעות דעות השוללות זאת.
באשר למעמד זוגות חד–מיניים: לדעתו מובן שזוגיות זו כשלעצמה אסורה מבחינה הלכתית, אך הוא אינו ממליץ להרחיק זוג כזה מקהילה דתית בדיוק מאותה הסיבה שהקהילות הדתיות מוכנות לקבל לשורותיהן מחללי שבת. כל זאת בתנאי שהזוג עצמו אינו הופך את חייו הזוגיים לדגל ציבורי ובכך מערער את היציבות בקהילה הדתית, שכן אז 'יש להפעיל שיקול דעת מיוחד'.