הרב שג"ר נולד ב–1949 בירושלים. הוא למד בישיבה התיכונית נתיב מאיר, בישיבת ההסדר כרם ביבנה ובישיבת ההסדר הכותל שברובע היהודי בירושלים. בשנים 1976–1987 כיהן כר"מ (רב מחנך) בישיבת הכותל. ב–1987 היה ראש הישיבה הגבוהה מקור חיים, שהוקמה בידי הרב עדין שטיינזלץ ומדגישה את לימודי החסידות. בד בבד הוא שימש ראש בית המדרש של בית הספר הדתי לקולנוע מעלה, ולאחר מכן ראש בית המדרש של בית מורשה, מוסד אקדמי תורני. מ–1996 ועד היום הוא מכהן כראש ישיבת שיח יצחק, לצדו של הרב יאיר דרייפוס. הישיבה היא ישיבה גבוהה, והיא משלבת עיסוק אינטנסיבי בחסידות עם לימודי הגמרא והמחשבה המקובלים בכלל ישיבות הציונות הדתית.
הרב שג"ר נחשב לאחד המטפחים המובהקים של לימודי החסידות בעולם הציוני–דתי. ברוח החסידות הוא עוסק רבות גם בטיפוח עולם הנפש והעולם הרוחני של תלמידיו, ולא רק בלימודי קודש כשלעצמם. ברוח זו מתקיימות בישיבה שהוא עומד בראשה סדנאות בתנועה וסדנאות בכתיבה יוצרת בצד לימודי הקודש המקובלים. הוא נוטה להזדהוּת דתית עם הפוסט–מודרניזם על יסוד ההנחה ששבירת האידאולוגיות האנושיות, שהפוסט–מודרניזם מייצג, מאפשרת חופש גדול יותר שממנו אפשר להגיע גם להתעלות דתית גבוהה יותר מן המקובל, המזוהה אצל הרב שג"ר עם המיסטיקה.
הרב שג"ר הסכים להתראיין למחקר זה. בריאיון הוא מביע הזדהות עם תפיסת הרב קוק, המחילה על חוקי המדינה את דין מלכות ישראל, ובלבד שהחוקים אינם סותרים את התורה. החלה זו, בצירוף הכלי ההלכתי 'תקנות הקהל' — המאפשר לכל קהילה יהודית לתקן בתחומים חברתיים תקנות שונות מן ההלכה המקורית — מאפשרת לדעתו לחוקי המדינה ליהנות ממעמד הלכתי. הוא סבור שהכלי העיקרי הוא ההחלה הגורפת של דין מלכות ישראל, בעוד 'תקנות הקהל' מאפשרות מרחב קטן יותר של חקיקה חוץ–הלכתית. באשר למקרים שחוקי המדינה סותרים את ההלכה הוא קובע שאין לקבוע הכרעה גורפת מראש איזו מן המערכות תכריע, אלא יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו.
בעניין זה הוא מניח שבפועל מקרי התנגשות כאלה יהיו מצומצמים מאוד, מכיוון שבדרך כלל גם מבחינת העקרונות הדמוקרטיים–ליברליים לא תתאפשר חקיקה הכופה על הפרט שומר המצוות לנהוג בניגוד לאמונתו. הוא ממחיש זאת בשאלה היפותטית בדבר חקיקה האוסרת הנחת תפילין. ברור שחקיקה כזו לא תתקבל מנקודת המבט של העקרונות הליברליים עוד קודם שהיא לא תתקבל בשל בעיה הלכתית. לעומת זאת אם יימצא מחקר שיוכיח שהנחת תפילין מסוכנת לבריאות והכנסת תבקש לאסור הנחת תפילין בנימוק זה, הנימוק הרפואי יגרום גם לאנשי ההלכה להתלבט בשאלה. לכן בפועל הנחת העימות בין חשיבה ליברלית לבין חשיבה הלכתית היא הנחה מלאכותית ברוב המקרים.
גם את הדילמה הנוגעת להוראה להשתתף בפינוי יישובים אפשר לפתור בכך שהפינוי אינו מטרה לעצמה, אלא הוא תולדה מהכרעתה של המדינה לוותר על שטחים הנתונים לשליטתה — הכרעה הנובעת בעיקרה מסיבות ביטחוניות. גם דמוגרפיה ושיקולים מדיניים יכולים להיכלל בהגדרה הרחבה 'נימוקי ביטחון', וברור שההלכה מעניקה למדינה את הסמכות להכריע במדיניות ביטחון.
ככלל, הרב שג"ר קובע שהיעד של החברה הדתית אינו צריך להיות מדינת הלכה, מכיוון שלמדינה כזו אין תשתית של הסכמה חברתית וציבורית. היעד הוא אפוא הטמעת ערכים יהודיים ומסורתיים בתחומים מגוונים של חיי החברה. הוא מדגיש לאו דווקא את הצדדים ההלכתיים המובהקים, כמו שמירת שבת, אלא את הצדדים החברתיים, כמו חתירה לצדק חברתי ומאבק למתירנות מינית פחותה.
בעניין מעמד הלא יהודים: הרב סבור שיש להעניק להם מעמד של 'גר תושב', שבפרשנותו של הרב שג"ר, השונה מזו של כמה רבנים אחרים, נכללים בו גם מעמד אזרחי וזכות בחירה לכנסת, ולא רק זכויות תושב. הסייג המוטל על קבלת הזכויות השוות הוא נאמנות למדינה ולא רק במובן של הימנעות מפעילות פלילית נגדה, אלא גם במובן של קבלת זהותה היהודית.
באשר למעמד הנשים: הרב שג"ר מקבל את עקרון השוויון בין המגדרים הקיים בחברה המערבית. הוא גם מסכים שתפיסה זו צריכה להנחות באופן עקרוני גם את החשיבה ההלכתית ולהביא להכרה הלכתית בתמורות הזמן. אבל הוא מצפה שהחברה תשמר את העקרונות הגלומים במסורת הדתית בסוגיית היחסים בין המינים, גם אם לא את כל פרטיהם. הגדרת העקרונות היא זו: 'שימור מבנה פטריארכלי, ולוּ באורח סמלי, ושימור השוני בין דמות האב לדמות האם', למשל באמצעות שימור המסורת שרק הגבר הוא העושה את הקידוש. למעשה, בלי לומר זאת במפורש, הרב שג"ר מכפיף את ההלכה ואת ההתנהגות הדתית לעקרונות החברתיים — גם מן הצד הליברלי (פתיחות לשוויון הקיים בימינו) וגם מן הצד השמרני (שימור הבחנה בסיסית בין גבר לאישה ובין אב לאם).
באשר לתפקידים ציבוריים לנשים: הרב שג"ר מקבל את האיזון הקיים בימינו בחברה הדתית–לאומית — מצד אחד חיים בחברה מעורבת, שבה גם הנשים ממלאות תפקידים ציבוריים, ומצד אחר שמירה על עקרונות הצניעות.
באשר לזוגות חד–מיניים: לדעתו צריך לקבל את העיקרון שאין להתערב בחיי הפרט, ולפיכך יש לקבל את זכותם של אנשים לחיות כהבנתם את חיי המין שלהם. ובכל זאת הוא סבור שיש להיאבק בלגיטימציה החברתית של התופעה — לגיטימציה הפוגעת בכלל העיקרון של חיי משפחה ובחשיבות המשפחה ה'טבעית'.