הרב אליעזר מנחם שך נולד ב–1898 בליטא. בהיותו בן 7 נשלח ללמוד בישיבה בעיירה פוניבז', והקשר בינו לבין משפחתו נותק כמעט לחלוטין. בגיל 13 עבר לישיבת כנסת ישראל בעיירה סלובודקה ושם פגש את הרב איסר זלמן מלצר, שהיה לפטרונו. ב–1941 הצליח להימלט מליטא הכבושה בידי הרוסים, עוד לפני שנכבשה בידי הנאצים, ועלה לארץ ישראל. ב–1952 התמנה לראש ישיבת פוניבז' בבני ברק, לאחר שזו גלתה לארץ בעקבות השואה.
לאחר מות החזון אי"ש, מנהיג היהדות החרדית בשנותיה הראשונות של המדינה, נעשה הרב שך בהדרגה למחליפו. הגורם לכך לא היה ההכרה בגדולתו התורנית דווקא, אלא עצם נכונותו לעסוק בענייני ציבור ולהכריע באופן חד וכריזמטי בשאלות הציבוריות שהופנו אליו בשעה שגדולי תורה אחרים נטו לעתים קרובות להסס מלגעת בהן ונרתעו מהן. הוא נבחר לחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, ולימים — לראש המועצה.
משנתו הערכית של הרב שך הייתה פשוטה מאוד: תורה ומצוות ותו לא — לא ציונות, לא מודרנה וגם לא אנטי–ציונות כדגל, אלא רק מאמץ לבסס את עולם התורה ולומדיו. תקיפותו בסוגיות חרדיות פנימיות לא נפלה מתקיפותו באשר לביצור העמדה החרדית אל מול העולם החילוני. ב–1973 פרש לזמן מה ממועצת גדולי התורה בשל כעסו על האיחוד עם פועלי אגודת ישראל, וב–1983 שוב פרש מן המועצה בשל הפרת הסכם הרוטציה עם נציג הספרדים ברשימה. בעקבות פרישה זו הוא הקים מועצת גדולי תורה נפרדת, ושנה אחר כך היה שותף להקמת ש"ס כתנועה חרדית ספרדית. ב–1985 הוציא את החוגים הליטאיים מביטאון אגודת ישראל 'המודיע', שהפך לביטאון החוגים החסידיים בלבד, והקים עיתון חדש בשם 'יתד נאמן'. שלוש שנים אחר כך פרש גם מן המפלגה המשותפת והקים את רשימת דגל התורה. לקראת הבחירות לכנסת בשנת 1992 התמודדו שתי המפלגות בגוש פרלמנטרי אחד — יהדות התורה — אבל המפלגות עצמן לא חזרו להתאחד. ב–1990 סיכל הרב שך את כוונתה של ש"ס לחבור לקואליציה עם מפלגת העבודה בעזרת 'התרגיל המסריח', ואחרי בחירות 1992, שבהן נכנסה ש"ס לקואליציה עם העבודה, אף קבע שש"ס הוציאה את עצמה בכך מכלל ישראל. במיוחד זכור העימות החריף שלו עם חסידות חב"ד, לאחר שזו הכריזה על משיחיותו של הרבי מלובביץ'. הרב שך האשים אותם במשיחיות שקר והגדיר את הרבי עצמו 'לא נורמלי'.
בשנותיו האחרונות היה הרב שך חולה מאוד, שרוי רוב הזמן בתרדמה ומתקשה לתפקד. הוא הוריש את מושכות ההנהגה החרדית לרב יוסף שלום אלישיב — מהלך מהותי למעמד הדומיננטי שזכה לו הרב אלישיב. הרב שך נפטר בינואר 2001, בהיותו כמעט בן 104.
הוגי הציונות הדתית מקבלים את המדינה, וברובם גם את המודרנה, כמייצגות מערכת ערכים חיובית, ועל כן הם רואים את עצמם חייבים לבסס משנה סדורה שתבהיר את יחסם לערך הדמוקרטיה. שלא כמוהם הרב שך, כמו הרבנים החרדים בכלל, ראה את עצמו פטור מצורך זה. ממילא בסולם ערכיו הייתה קיימת רק התורה, ולא היה לו אפוא צורך לבסס תאולוגיה שתבהיר את ה'איזון' בין התורה ובין הערכים החיצוניים לה ואת המקום הניתן לכל אחד ואחד מהם.
אולם בהיותו המנהיג, בה"א הידיעה, של ציבור חרדי שהדמוקרטיה היא למעשה חלק בלתי נפרד מסביבת חייו, הוא נדרש אליה מדי פעם בפעם, בעיקר כדי לבסס את שלילתה כהוויה ערכית המתיימרת להציע לאדם היהודי חלופה ערכית לעולם התורה. כך למשל, הוא דיבר על 'קללת הדמוקרטיה' ואמר שהוא מתפלל לקדוש ברוך הוא שיפטור אותנו ממנה. הוא אף השווה את הדמוקרטיה למחלת הסרטן, 'כי רק התורה הקדושה היא הדמוקרטיה האמתית'.[62]
הרב שך לגלג על יומרתה של הדמוקרטיה להציע שוויון לבני האדם והשווה אותה ליומרת הקומוניזם להציע שוויון. הוא טען שהדמוקרטיה מתיימרת להיות במצב שבו העם הוא המחליט, אך בפועל נציגי העם הם המכריעים והם עושים זאת לפי אינטרסים אישיים ובגלל רצונם להיבחר מחדש — רצון שאינו שונה במהותו משוחד: 'האם הם חושבים באמת אם חוק טוב או לא? כלל וכלל לא. אלא כל אחד ואחד מהם חושב מה טוב עבורו, ואיך ימצא חן בעיני ציבור הבוחרים. בתורה כל הנוטל שוחד פסול לדין, וכאן כל יושבי בית המחוקקים נוטלים שוחד'.[63] הוא יצא נגד המחשבה הליברלית המעמידה בבסיסה את זכויות האדם וקבע כי 'האדם חייב לחיות בתוך מגבלות, לצורך אושרו וטובתו, ודווקא הדמוקרטיה ההורסת את המגבלות היא המחריבה את האנושות'.[64] מעבר לכך הוא תקף את האפשרות שהדמוקרטיה תחוקק חוקים הסותרים את זהותו הדתית של העם היהודי, ואף שהיה רגיש מאוד לצורך להתחשב באומות העולם קבע שמהבחינה העקרונית העובדה שההכרעות המתקבלות במדינה היהודית מתקבלות גם בקולות הערבים היא עובדה בעייתית. העובדה שלעתים הערבים הם לשון המאזניים בעת קבלת ההחלטות ושבקולותיהם נקבע אופי ההכרעה הדגישה בעיניו ביתר שאת את הבעייתיות שבמצב זה.[65]
הרב שך תמך בניצול הדמוקרטיה לשם קידום עולם התורה ולומדיה וסבר שיש לעשות זאת כשם שיש לנצל את הטכנולוגיה המודרנית לאותה תכלית. הוא אף הגדיר זאת 'מצווה דתית'.[66] בבחירות 1992, כשכבר היה זקן מאוד וחולה, המחיש הרב שך את השקפתו זו בכך שסירב לנסוע לקלפי במכוניתו וצעד אליה ברגל.