הרב יובל שרלו נולד ב–1957 בפתח תקווה. הוא למד בישיבה התיכונית נתיב מאיר בירושלים ובישיבת ההסדר הר עציון. הוא סיים קורס קצינים קרביים, ובמהלך שנות שירותו במילואים הגיע לדרגת רב סרן. בשנים 1984–1986 שימש מורה בבית הספר המשותף של קיבוצי עמק בית שאן, ובשנים 1985–1997 כיהן כר"מ (רב מחנך) בישיבת ההסדר שברמת הגולן. ב–1997 הקים, יחד עם הרב דוד סתיו, את ישיבת ההסדר בפתח תקווה, ושניהם עומדים מאז בראשה. ב–1995 היה ממקימי עמותת רבני צוהר — קבוצת רבנים צעירה בני הציונות הדתית, ששמה לה למטרה לפתח גישה רבנית פתוחה ומקרבת כלפי הציבור הרחב תוך נאמנות להלכה האורתודוקסית. מפעלה העיקרי של הקבוצה הוא הקמת מאגר רבנים המשיאים זוגות בלא תמורה, והיא פועלת בגישה המתחשבת ככל האפשר ברצונותיהם של הזוגות החילוניים אגב ניסיון להישאר בתוך מסגרת ההלכה. רבני הקבוצה — ובפרט הרב שרלו הודות לכושרו הרטורי וחדות לשונו — זכו למעמד ציבורי אוהד גם בסוגיות אחרות. בשנים האחרונות מתבלט הרב שרלו בקרב הצעירים הדתיים–לאומיים כאחד הרבנים הפופולריים ביותר בתחום הצגת שאלות הלכתיות ורוחניות באינטרנט, והוא אף פרסם קובצי תשובות שלו שניתנו במרוצת השנים לפונים אלו.
הרב שרלו הסכים להתראיין למחקר זה. בדבריו הוא מבהיר כי המונח 'דמוקרטיה' במשמעותו המערבית–חילונית אינו מעסיק אותו כלל. הוא מתעניין רק בערכים הנובעים מן התפיסה הדמוקרטית (בעיקר הערכים ההומניסטיים והליברליים, ופחות הפרוצדורה של הכרעת הרוב) ובשאלה באיזו מידה הם מתיישבים עם תפיסתו הדתית. מנקודת מבט זו הוא קובע כי אמנם 'בפועל תפיסתי היא מאוד ליברלית, אבל מקור הסמכות שלה הוא אך ורק מקור הסמכות הדתי'. מתוך השקפת עולם זו — שאינה מכירה בזכויות אדם מסוימות המקובלות בעולם החילוני — הוא מבין שאין לו זכות לכפות על פרט חילוני כלשהו את תפיסתו הדתית. לדעתו הערכים הדמוקרטיים כה מתאימים לתפיסה הדתית האידאלית, עד ש'גם בימות המשיח המערכת השלטונית לא אמורה להיות כפופה למערכת הרבנית'. עקרון הפרדת הרשויות תואם אפוא את התפיסה הדתית, 'אם כי אין לי תשובה ברורה לגבי הפרטים של הפרדת הרשויות בתפיסה הדתית'.
הרב שרלו מודה שההכרה במערכת משפט שאינה הלכתית אכן בעייתית ביסודה, אבל — הוא מסביר — המערכת ההלכתית מספקת לגיטימציה לרוב מקרי ההיזקקות למערכת חלופית, כך שבפועל השאלה מצטמצמת לכמה סוגיות נקודתיות. הוא אומר שהמונח ההלכתית 'ערכאות' אינו מתאים לבתי המשפט של המדינה, משום שהוא מעניק להם מעמד זהה לזה של בתי דין של גויים. הוא מעדיף להשתמש במונח 'הדיוטות', שפירושו שופטים שאינם בקיאים בדין ההלכתי. הוא מבהיר שלדעתו ב'חיים הממשיים', אלה שמעבר לעקרונות, יש בעיה באופן תפקודה של מערכת בתי הדין הרבניים הדנה בדיני ממונות. הבעיה קיימת הן מבחינת דיני הראיות הן מבחינת היחס השווה למתדיינים חרדים ושאינם חרדים. לפיכך אף שעקרונית היה מעדיף להתדיין לפני בתי הדין הרבניים, למעשה במקרים שבהם נזקק בעצמו להתדיינות ממונית מול בעל דין דתי (מצב שאִפשר לכאורה את התייצבות שניהם לפני בית הדין הרבני כסמכות המקובלת על שניהם), העדיף בסופו של דבר את בית המשפט האזרחי על פני בית הדין הרבני. נוסף על כך הוא מתנגד למתן אוטונומיה שיפוטית לדתיים בנימוק של 'משפט אחד יהיה לכם', ולפיכך היעד בעיניו הוא התאמת המשפט הישראלי הכללי להלכה.
באשר למעמד הלא יהודים: השקפתו העקרונית של הרב שרלו היא שזכויות הפרט זקוקות לאיזון מתמיד עם הערך של שמירת הזהות הלאומית. חשובה בעיניו השמירה על זכותו של הרוב לשמר את זהותו הלאומית בד בבד עם הדאגה לזכויות הפרט של המיעוט. המשמעות המעשית היא שמבחינה עקרונית מי שאינם יהודים זכאים לכל זכויות הפרט, אבל בלא שום זכות ברמה הלאומית. לפיכך הוא תומך בהגבלת חלק מזכויות הפרט של הלא יהודים — אותן זכויות העשויות לפגוע בזהות הלאומית היהודית. למשל, ללא יהודים חייבת להינתן לדעתו זכות ההצבעה לכנסת, אך 'בנושאים הנוגעים לזהותה היהודית של המדינה יש לקבוע צורך ברוב מיוחס'. בהמשך לכך הוא סבור שאין למנות שופטים לא יהודים, למעט בבג"ץ, משום ששם יש מקום לשופט לא יהודי. הוא מבהיר שעמדתו כלפי לא יהודים אינה נובעת מסיבות ביטחוניות אלא מעקרונות דתיים, ולכן היא חלה גם על דרוזים ועל שאר לא יהודים המשרתים בצה"ל והמזדהים עם המדינה. וכך, מכירת בתים וקרקעות ללא יהודים צריכה להיעשות 'על בסיס האיזון הראוי בין זכויות הפרט לשמירת הזהות הלאומית'.
באשר למעמד הנשים: עמדתו של הרב שרלו נובעת גם כאן מכך שהוא אינו מאמין בתפיסה ליברלית כשלעצמה, אלא הוא משתדל להרחיב את התפיסה הדתית–הלכתית עד למלוא יכולת ההיפתחות הליברלית שלה. לפיכך הוא מתנגד, למשל, לקביעה כוללת וגורפת בדבר ערך השוויון בין כלל בני האדם כערך חוקתי בישראל, ומכאן התנגדותו לקידושין ולגירושין הנעשים בידי אישה.
הוא סבור שהמדינה חייבת לתת מענה לזוגות שאינם יכולים להינשא על פי ההלכה, בעיקר בנישואין של עולים לא יהודים. הוא אינו רואה בעיה במתן מעמד של נישואין אזרחיים לשני בני זוג שאינם יהודים, אך הוא רואה בעיה במתן מעמד כזה לבני זוג שאחד מהם יהודי והשני אינו יהודי. על עניין זה הוא אומר: 'קשה לקבל שהקהילה היהודית היחידה בעולם שתכיר בנישואי תערובת תהיה מדינת ישראל'.