הרב המכונה כאן 'רב הגבעות' הסכים להתראיין למחקר זה, אך בתנאי שלא יזוהה בשמו בנימוק של התנגדות לשיתוף פעולה פורמלי עם המכון הישראלי לדמוקרטיה. זו הסיבה שגם אי-אפשר לפרט את הביוגרפיה שלו. מה שאפשר לומר עליו הוא שמדובר באחד הקיצונים שברבני יש"ע ובאחד הרבנים היחידים המקובלים כסמכות לפחות על חלק מ'נוער הגבעות' בשומרון.
על פי רב הגבעות, דמוקרטיה היא משטר לגיטימי לפי התורה. הוא מסביר שאף על פי שבמקור התורה דורשת משטר מלוכני, הרי כבר נפסק שגם משטר מלוכני צריך לזכות בהסכמת הציבור, ולכן הדמוקרטיה ממלאה באופן עקרוני את דרישות ההלכה. אבל הדמוקרטיה לדעתו אינה לגיטימית כאשר היא מתיימרת לסתור את חוקי התורה, ובכלל - 'כל מעמדה של המדינה מתחיל רק במקום שבו התורה נתנה לה להתחיל', כלומר רק כאשר ההלכה העניקה למעמדה לגיטימציה. בדיעבד אפשר, לדעתו, להשלים עם חוקים הנוגדים את התורה, ובלבד שאינם מחייבים את האדם הדתי לעבור על חוקי התורה. במקרה כזה יש למרוד בהם ואין לקיימם.
יוצאת מן הכלל בעיניו היא מצוות יישוב הארץ, 'שהיא מצווה המוטלת על כלל ישראל' ולא רק על הפרטים, ולכן יש להתנגד לפגיעה בה אפילו כאשר הפגיעה איננה מוטלת על האדם הדתי. בוודאי יש לסרב לפקודה המוטלת על אדם דתי לתרום במו ידיו לעקירת יישובים יהודיים בתוככי ארץ ישראל. הוא סבור שדעתם של רוב רבני ישראל כדעתו ושהוויכוח ביניהם אינו אלא בשאלה אם יש להסתפק בכך שהאדם הדתי יימנע בפועל ממילוי הפקודה, או שיש לעשות עניין זה לעיקרון ציבורי. לדעתו דווקא ההצהרה העקרונית על הסירוב חשובה יותר מן הסירוב עצמו, מכיוון שהיא תורמת לבירור העקרוני 'האם הצבא היהודי יונק את כוחו מסמכות מדינית רגילה, או שזה צבא יהודי במובן המקורי של המושג הזה, כלומר שנאמן רק למה שהתורה מצווה?'.
באשר למעמד הלא יהודים: לדעת רב הגבעות באופן עקרוני אפשר לקבל את הלא יהודים לתוך מדינת ישראל כיחידים, בלא זכות הצבעה לכנסת; קל וחומר שאין למנותם לשום תפקיד ציבורי. הוא מוסיף שבמציאות ימינו מכיוון שיש להם תביעות לאומיות על הארץ, יש לגרשם ואין להשאיר בידיהם אפילו את זכויות התושב. הוא סבור כי הרב יצחק הרצוג - שכיהן כרב הראשי לישראל בעת הקמת המדינה ופסק אחרת בקבעו כי יש להעניק לערבים את מלוא זכויות האזרח - עשה זאת מתוך פשרה עם המציאות ומתוך הכרה שהאומות אפשרו ליהודים להקים מדינה רק בתנאים המקובלים במשפט הגויים, ולכן אי-אפשר לחרוג מכך. להערכתו, הרצוג סבר כי 'לא מדובר בהקמת "מדינה יהודית" במובנה האמתי, אלא בהקמת קהילה יהודית שיש לה קצת יותר סמכויות משהיו לקהילות היהודיות בגולה'. רב הגבעות מכיר בצורך להתפשר עם המציאות כשלב ביניים, ולכן הוא מצהיר שהוא לא יחתור לאכיפת חוקי התורה כצעד מהפכני. הוא מסתייג ואומר שבכל זאת 'אסור לזנוח את החזון שהתורה ציירה לנו, ויש לשאוף בהתמדה להתקדם לקראתו'.
באשר למעמד הנשים: לדעתו מעמדן הרוחני של נשים נעלה מזה של הגברים, אך דווקא משום כך נגזרו עליהן יותר גזרות, למשל בתחום הצניעות (מפני שהגברים המתבוננים בנשים מועדים לחטא יותר מן הנשים המתבוננות בגברים) או בפסילתן לעדות. באשר למילוי תפקידים ציבוריים: עדיף, לדעתו, שלא תמלאנה אותם, אך אם אין אחרים המתאימים לכך, יש פוסקים שאפשר להסתמך עליהם להיתר. לעומת זאת יש חשיבות בעיניו לכך שנשים תעמודנה בראש מערכות המיועדות לנשים, כמו בתי ספר ומוסדות חינוך אחרים, משום שבמצב שבו גברים מלמדים נשים ומנהלים את מוסדות החינוך שלהן קיימת פגיעה בעקרונות הצניעות. לפי גישתו - הנראית כמושפעת מרומנטיקה של הבחנות קמאיות בין גברים לנשים - אין לטפח בנשים תכונות אישיות 'גבריות' ולהפך.
באשר לזוגות חד-מיניים: רב הגבעות סבור שיש 'לעזור להם לטפל בבעיה'. לטענתו ההתייחסות המערבית הנוכחית לתופעה יצרה את התרחבותה, משום שהיא אחראית להרגשה שראוי מאוד לכל אדם לפחות להתנסות ב'חוויה' מעין זו. לפיכך הוא ממליץ שלא להרחיק את בעלי הנטייה החד-מינית, אלא, אדרבה, לקרבם ולהשתדל 'לעזור להם להתגבר עליה'. הוא מדגיש ש'כישלון' בתחום זה לא יצדיק את הרחקתם.