סיכום

מבחינה של עמדות הרבנים שנסקרו לעיל עולה מיד מסקנה אחת ברורה: יש פער ניכר בין העמדות הרווחות בשיח הדמוקרטי-ליברלי לבין העמדות הרווחות בשיח הרבני. השיח הדמוקרטי-ליברלי קובע כמובן מאליו את עליונות ההכרעות האנושיות המתקבלות ברוב פרלמנטרי, את השוויון בין גברים ובין נשים ואת השוויון בין יהודים ובין לא יהודים. לכל היותר יסכין השיח הדמוקרטי-ליברלי עם פגיעה בזכויותיהם של בני אדם מסוימים כאשר הוּכחה סיבה מספקת לפגיעה כזו, אך בוודאי לא יסכין עם אפליה של מגזר או של מגדר שלמים. לעומת זאת רוב ברור של הרבנים שעמדותיהם נסקרו כאן מערער על הנחות יסוד אלה ברמה כלשהי של ערעור: הרבנים ברובם אינם מקבלים שהכרעות הכנסת יכולות לסתור את חוקי ההלכה. רבים מהם אינם מקבלים שליהודים וללא יהודים יש זכויות שוות במדינה, וחלקם גם אינו מקבל את מעמדם השווה של גברים ושל נשים.

ודוק: מדובר בעמדות עקרוניות, לא מעשיות. דהיינו, רוב הרבנים אינו מציע בשל כך למרוד ברשויות המדינה בכל פעם ופעם שפסיקותיהן וקביעותיהן נוגדות את מה שנראה בעיניהם עמדת ההלכה. החשש הפרקטי מערעור היציבות במדינה גובר אפוא על העיקרון התאולוגי-הלכתי.

משמעותה של עובדה זו ניתנת לתיאור שלילי וחיובי גם יחד: מצד אחד, אפשר לזהות בעיה בעובדה שרוב הרבנים אינו מקבל מבחינה אידאולוגית את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית ומוכן רק 'להשלים' אִתה באופן פרגמטי. מצד אחר, אפשר לראות זאת כביטוי נעלה של אחריות לאומית של הרבנים - אף שהדמוקרטיה הליברלית פוגעת לא אחת בציפור נפשם ההלכתית, הם מוכנים להבליג על כך ולהשלים עם זאת למען הקיום הלאומי.

בצד ההצבעה על הפער העקרוני בין השיח הרבני ובין השיח הדמוקרטי חשוב להצביע גם על שתי מסקנות משנה. האחת, משלוש הסוגיות המעשיות המרכזיות שנבחנו במחקר זה - היחס לחקיקה ולמשפט האזרחיים, מעמד הלא יהודים ומעמד הנשים - מעניין וחשוב לומר שהפער הגדול ביותר בין שני סוגי השיח ניכר בסוגיית היחס למיעוטים הלא יהודיים. בשתי הסוגיות האחרות נראה מאמץ של חלק גדול מן הרבנים, במיוחד של אנשי הציונות הדתית, להתקרב אל הנורמות הרווחות בשיח הדמוקרטי, להשתדל לצמצם את הפערים למינימום ההכרחי מבחינתם ופה ושם אף להשמיע נימה אפולוגטית באשר לפערים הקיימים. לעומת זאת באשר לסוגיית הלא יהודים מאמץ זה דל בהרבה, ולעתים כלל אינו קיים. רבים מהם מאמצים בפשטות את הנוסחה מן המקורות בדבר מתן מעמד 'גר תושב' לגויים בתחום השלטון של ישראל, והכוונה בנוסחה זו - לפחות לפי רוב המשתמשים בה - הוא שיינתן ללא יהודים מעמד 'תושב' בלבד ולא מעמד 'אזרח'. חלקם מוכנים להעניק לתושבים הערבים אזרחות רק בתנאי שיצהירו על קבלת אופייה היהודי של המדינה. אפילו רב מתון ביותר כמו הרב יהודה עמיטל מאמץ את הנוסחה הדמוקרטית המקובלת בדבר שוויון זכויות מלא רק בנימוק שהדבר הובטח במגילת העצמאות, והפרת ההבטחה תהיה בגדר חילול השם.

נראה שהסיבה לקיומו של פער גדול במיוחד בסוגיה זו דווקא איננה הלכתית צרופה, אלא סוציולוגית: הציונות הדתית - שכאמור רוב הרבנים הנסקרים במחקר זה הם מאנשיה - הדגישה בתפיסתה את היסוד הלאומי, המתבטא בין השאר ביחס חשדני ללא יהודים, יותר משהדגישה את היסודות השמרניים בתחום הפנים-יהודי, כמו תפיסה שוביניסטית כלפי נשים או גישה אנטי פרלמנטרית.

נוסף על כך, מתקיים במציאות בישראל עימות לאומי חריף בין יהודים ובין ערבים, ובמסגרתו לא מעט יהודים חילונים נוקטים עמדות אנטי ערביות. מציאות זו מחדדת כנראה את הלגיטימציה בקרב הרבנים לנקוט בתחום זה עמדות קנאיות יותר מן העמדות שבתחום היחס לנשים או היחס לחקיקה ולמערכת המשפט האזרחי.

מסקנה שנייה, הרבנים שהגיעו לישראל מצפון אמריקה (הרבנים ליכטנשטיין ורבינוביץ') נוטים יותר מאחרים לבטא תמיכה ב'אי-ציות דתי', כלומר בזכותם של אנשים דתיים שלא לציית לחוקים או לפסיקות בג"ץ המתנגשים עם ההלכה. לעומתם רבנים 'צברים' נוטים להיזהר יותר מעידוד עימות כזה או מתמיכה עקרונית בזכות אי-הציות.
נראה שגם הבדל זה נובע מהבדל סוציולוגי: הרבנים עולי צפון אמריקה ינקו תפיסה דמוקרטית-ליברלית, המקדשת את זכויות הפרט ומגִנה על זכותו לשמור על מסורתו ועל אורחותיו גם במפגש שלו עם המדינה. לעומת זאת הרבנים ילידי הארץ חונכו לרוב לפי תפיסת עולם לאומית מאוד, ולפיה גם כאשר סמכות המדינה מתנגשת בבירור עם עולם ההלכה, יש להשתדל להימנע מ'סירוב פקודה', העלול ליצור שרשרת סירובי פקודה מכיוונים שונים שבעקבותיה עלולה להתפורר התשתית הלאומית המשותפת. ובכל זאת ייתכן שהחשדנות כלפי המדינה, המסתמנת בקרב רבים מרבני הציבור הדתי-לאומי בעקבות תכנית ההתנתקות, תיצור אצלם שינוי גם בסוגיה זו.

מלבד שלוש מסקנות אלה ראוי לערוך בפרק סיכום זה טיפולוגיה של העמדות הרבניות השונות ביחס לכל הנושאים שנסקרו במחקר זה. טיפולוגיה כזו תַּראה שעמדות הרבנים בנושאים השונים אינן עמדות קוטביות דווקא (כלומר, מקבלות את השיח הדמוקרטי או מתנגדות לו), אלא הן מקיימות מגוון של רמות זיקה לשיח הדמוקרטי. יתר על כן, מתברר שיש חפיפה מסוימת, אך לא מוחלטת, בין רמת הקִרבה של עמדותיו של רב כלשהו לעמדות השיח הדמוקרטי בנושא מסוים לבין רמת הקרבה הזו בנושאים אחרים. רוצה לומר: יש רבנים שלאורך כל הדרך הם קרובים לעמדות השיח הדמוקרטי או רחוקים מהן, ויש כאלה שמידת הקרבה הזו משתנה אצלם מנושא לנושא.
הטיפולוגיה דלהלן בוחנת את עמדות הרבנים בחמישה סולמות:
א.  היחס הערכי לדמוקרטיה - בין חיוב מהותי לבין שלילה מהותית.
ב.  אופייה של הדמוקרטיה - בין דמוקרטיה אתנית, שמטרתה הלאום וערכיה הדמוקרטיים מכוונים בעיקר ליהודים, לבין דמוקרטיה ליברלית, המדגישה את השוויון של כלל האזרחים.
ג.  היחס למערכת החקיקה והמשפט - בתחום זה כמעט כל הרבנים רואים את הדמוקרטיה כ'דמוקרטיה על תנאי'. במילים אחרות: קבלת חוקי הדמוקרטיה ופסיקות שופטיה מותנית בכך שהם לא ינגדו את חוקי התורה. הטיפולוגיה בתחום זה נעה אפוא בין הרבנים הגורסים שיש לצמצם את העימות למינימום לבין אלה הנוקטים גישה מרחיבה ו'קשוחה' בעימות שבין המערכות.
ד.  היחס ללא יהודים - בין הגורסים שוויון זכויות מלא לבין השוללים כל מעמד אזרחי ללא יהודים.
ה.  היחס לנשים - בין הגורסים שוויון גמור לבין המקדשים הבחנה ברורה בין המגדרים.

בתחום זה כל הרבנים אינם מוכנים לקבל את הנחת היסוד של השיח הדמוקרטי, ולפיה רק הכרעות הרוב האנושי קובעות. לכולם משותפת ההנחה שהדמוקרטיה צריכה להגביל את עצמה בהתנגשות עם עמדות הלכתיות. לפיכך הטיפולוגיה בתחום זה תנוע בין מי שמצמצמים את רמת העימות למינימום לבין מי שמבקשים להרחיב אותו. על פי חלוקה זו נמצא בקוטב האחד שני רבנים, פרומן ושג"ר, הנוקטים עמדה מרחיקת לכת מבחינה דתית בקבעם שבהתנגשות בין הלכה ובין דמוקרטיה אין הכרעה מראש, וכל מקרה ייבחן לגופו לפי השאלה איזה ערך עלול להיפגע יותר באותה התנגשות מסוימת. בקוטב השני ניצבים הרבנים שך, יוסף ו'רב הגבעות', המערערים באופן עקרוני על עצם זכותה של הדמוקרטיה לעמוד מול דין תורה. יוסף אף מבקש לערער ערעור עקרוני על עצם יומרתו של משפט המדינה לבוא במקום ההלכה, ולכן הוא פועל להרחיב במכוון את מקרי ההתנגשות, למשל עמידה על מתן פטור לתלמידי חכמים מתשלום מסים או התעקשות על הכלל ההלכתי המונע מבנות לזכות בירושת אביהן כשיש להן אחים.

העמדה הקרובה ביותר לקוטב הדמוקרטי היא עמדתו של הרב שרלו, הסבור שאמנם עקרונית במקרי התנגשות, ההלכה היא הצריכה להכריע, אולם להערכתו אין כמעט התנגשויות כאלה, ורוב המקרים הנראים כסתירה אינם אלא טעות אופטית. אחריו, בעמדת ביניים, נמצאים הרבנים דרוקמן, אלון, אריאל, בן-נון, לאו וליכטנשטיין, הסבורים שעקרונית אין פסול באימוץ השיטה האזרחית-דמוקרטית גם במדינת היהודים, אולם בפועל בכל מקרה שהכרעות המערכת האזרחית נוגדות את דין תורה, ההלכה מכריעה. עמדת הביניים של הרב רבינוביץ' ייחודית ומעניינת: גם לדידו אין בעיה בקיומה של מדינת יהודים שמשטרה דמוקרטי-אזרחי, אולם במקרי התנגשות בסוגיות נקודתיות הוא סבור שמבחינת הערכים הליברליים דווקא, ראוי לאפשר לשומר המצוות לשמור על ערכיו גם בניגוד לחוק ולפסיקות המשפטיות. אחריהם - בעמדה הקרובה ביותר לקוטב העימות - נמצאים הרבנים אליהו, ליאור ושפירא, המדגישים באופן נחרץ יותר מקודמיהם את ההתניה של קבלת מערכת המשפט והחקיקה בכך שהחוקים והפסיקות לא ינגדו את דיני תורה, וממילא גם את הלגיטימציה של שומרי המצוות שלא לציית לפסיקות ולחוקים הנוגדים דין תורה.

בתחום זה נמצאים בקוטב האחד - הקובע שוויון זכויות גמור, לרבות האפשרות לקבל תפקידים ציבוריים, לתת עדות ואף לפסוק הלכה - הרבנים בן-נון, פרומן ורבינוביץ'. בקוטב השני - המתעקש על ההגבלות הרבות במסורת ההלכתית בעניין זכויות הנשים - ניצבים הרבנים אליהו ויוסף. בתווך הקרוב ביותר לקוטב הליברלי הוא הרב ליאור דווקא, שבתחומים אחרים, כפי שראינו, רחוק מאוד מן הקוטב הליברלי. לדעתו של ליאור יש לשקול לקבל בימינו עדות נשים משום שהן ממילא פעילות בתחומי ציבור ומסחר. עמדת ביניים מובהקת מבטאים הרבנים אלון, אריאל, דרוקמן, עמיטל ושג"ר. אמנם הם קובעים שראוי שיישמרו הבדלים בתחום הדתי בין גברים ובין נשים, אולם הם תולים זאת לאו דווקא בעקרונות ההלכה אלא בהבדלים המהותיים (הביולוגיים והסוציולוגיים) בין גברים ובין נשים. אחריהם ניצבים הרבנים לאו - הסובר שאין למנות נשים לתפקידים ציבוריים, אך מציע להשלים עם מצב זה מבחינה הלכתית הואיל והעם קיבל זאת - ושרלו - המתנגד באופן עקרוני לתפיסה השוויונית בין גברים ובין נשים ולהכרה בשוויון כערך חוקתי, למשל בתחום הקידושין. אחריהם הקרובים ביותר לקוטב האנטי פמיניסטי הם הרב אבינר - הקובע בנחרצות שאין למנות נשים לתפקידים ציבוריים, אם כי הוא מקבל את פעילותן 'מאחורי הקלעים' - ו'רב הגבעות' - הקובע שרק 'בלית בררה' אפשר להשלים עם מתן תפקידים ציבוריים לנשים.

טיפולוגיה זו, ומחקר זה בכלל, בוודאי אינם ממצים את הדיון בשיח הרבני בסוגיית הדמוקרטיה. תקוותי היא שמחקר זה יתרום את תרומתו להעמקת הדיון והמחקר בסוגיה חשובה זו, העוסקת בלבה של התנגשות הכוחות המרכזית של הזהות הישראלית - האתוס היהודי-מסורתי והאתוס המערבי-דמוקרטי.