החיבור הנמצא בין דפים אלו הוא מחקר הבוחן אם רשויות אכיפת החוק אוכפות את החוק באופן שוויוני כאשר מתעוררים חשדות בדבר עברות של אישי ציבור. החובה לאכוף את החוק באופן שווה על איש הציבור ועל אחד העם מכונה בפי הציבור 'מבחן בוזגלו'. על פי מבחן זה, אם איש ציבור חשוד במעשה פלילי, יש להחליט אם להעמידו לדין באותם הליכים ועל פי אותם שיקולים שלפיהם מחליטים אם להעמיד לדין את אחד העם. כך גם בנוגע למבחן ההרשעה בבית המשפט — אין להקל על איש הציבור ואין להחמיר עמו ביחס לכל אדם אחר.
מטרתנו במחקר היא לבחון אם רשויות אכיפת החוק אכן אוכפות את ההלכה בדבר 'מבחן בוזגלו'. בשנים האחרונות — לנוכח הריבוי היחסי של חשדות למעשים פליליים שעשו אישי ציבור — התעוררה שאלה זו פעמים אחדות. במקרים רבים החליטו רשויות אכיפת החוק, ובפרט היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה, שלא להגיש כתב אישום, ובמקרים אחרים זיכו בתי המשפט את הנאשמים לאחר שהם הועמדו לדין. החלטנו אפוא לבחון אם בכמה מקרים שבהם יוחסו לאישי ציבור חשדות לפלילים, יישמו רשויות האכיפה את החוק באופן שוויוני. במחקר התמקדנו ביועץ המשפטי לממשלה ובפרקליטות המדינה (ומדי פעם גם בבית המשפט העליון).
לדאבוננו, התשובה על השאלה העומדת במרכז חיבור זה היא שלילית: חרף ההצהרות הרבות על מחויבותן של רשויות האכיפה להלכה של 'מבחן בוזגלו', לא יושמה ההלכה למעשה. שוב ושוב כשלו היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה והקלו עם אישי הציבור, ולמעשה — גם אם לא להלכה — יצרו מבחנים מקלים כדי לבחון את העמדתם לדין.
בבחינת המקרים התמקדנו במישור הראיות. בדקנו כיצד ניתחו רשויות אכיפת החוק את הראיות שנאספו נגד איש הציבור וכיצד החליטו אם להעמידו לדין. מן הניתוח עולה כי בכל הנוגע להחלת 'מבחן בוזגלו' חוזרים היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה על אותן שגיאות. ראשית, הם נותנים משקל רב מדי לגרסתם של אישי הציבור החשודים במעשים פליליים. גם כשגרסתו של איש הציבור חסרת היגיון או עומדת בסתירה לכל יתר הראיות, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה מסיקים שוב ושוב כי איש הציבור הצליח לעורר ספק סביר. ההתייחסות המכבדת לגרסתם של אישי הציבור עומדת בסתירה מקוממת להתייחסות הרגילה והזהירה יותר שמעניקות הרשויות לגרסאות מפוקפקות של חשודים.
שנית, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה מסרבים להסיק מסקנות מרשיעות ממכלול חומר הראיות גם כשהדבר מתבקש. במשפט הפלילי חומר הראיות הוא לעתים קרובות פסיפס שחסרות בו פיסות אחדות, ולעולם לא יהיה בידי המשטרה המידע כולו. משום כך נדרשת התביעה להוכיח אשמה מעבר לספק סביר, שהרי ודאות מוחלטת כמעט שאינה אפשרית. במקרים רבים אפוא מורשעים נאשמים גם כשחלק מפסיפס הראיות חסר, דהיינו כאשר מכלול הראיות אינו מאפשר להגיע למסקנה סבירה אחרת. והנה, בכל הקשור לאישי ציבור, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה מסרבים לראות את התמונה בכללותה. כשעוסקים באישי ציבור, פסיפס הראיות החסר נעשה בלתי ניתן להשלמה, גם כאשר מכלול הראיות מחייב מסקנה אחת — המסקנה המפלילה.
הסירוב לראות את התמונה בכללותה בא לידי ביטוי בכמה צורות. רשויות התביעה האמורות מתעקשות לחפש אחר 'האקדח המעשן' — ראיה ישירה שתאפשר להוכיח את אשמתו של החשוד או הנאשם באופן ודאי ולא רק מעבר לספק סביר. כאשר הדברים אמורים באישי ציבור, הרשויות מצפות ציפייה לא סבירה שהעבריינים ישאירו ראיות למכביר ויעסקו בענייניהם האפלים בדרכים מפורשות ומתועדות. יתרה מזו, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה מסרבים להגיש כתב אישום נגד אישי ציבור על סמך ראיות נסיבתיות בלבד, כמו שנעשה בנוגע לכל אדם אחר.
ולבסוף, כישלונן של רשויות התביעה האמורות בא לידי ביטוי גם בכך שהן אינן מסיקות מסקנות על סמך חזקות שבהן הן נוהגות להשתמש נגד אחד העם. בעיקר הדברים אמורים בהוכחת היסוד הנפשי בעברות באמצעות חזקת המודעוּת. ביחס לאנשי ציבור רשויות אלה מסרבות להפעיל חזקה זו ולהניח כי איש הציבור מודע למשמעות התנהגותו, לקיום נסיבותיה ולאפשרות שייגרמו התוצאות הטבעיות העשויות לצמוח ממנה, אף שבנוגע לכל אדם אחר הן מפעילות אותה באופן רגיל ושכיח. כך, אם איש ציבור חשוד טוען שלא היה מודע למעשיו, רשויות התביעה האמורות מניחות שלא יהיה אפשר לסתור את טענתו, אף שאפשר להניח שאדם רגיל בנעליו של איש הציבור היה מודע למעשים או לנסיבות הללו.
בחיבור זה אנו מפרטים כיצד כשלו היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה בהחלת 'מבחן בוזגלו' בחמש פרשיות מפורסמות: פרשת בר־און חברון, פרשת האי היווני, פרשת אננקס מחקרים, פרשת בן־גל ופרשת דרך צלחה. יחס של העדפה כלפי אישי ציבור עלול להתבטא גם ביחס כלפי אנשי מערכת אכיפת החוק העוסקים בחקירתם של אישי ציבור, ודוגמה מאלפת לעניין זה היא פרשת מזרחי, שגם בה אנו עוסקים. אנו מראים שכאשר נדרשו הרשויות להגיש כתבי אישום נגד אישי ציבור, הוחל רף ראיות גבוה בהשוואה למקרים רגילים. מבחן בוזגלו לא יושם הלכה למעשה. יתרה מזו, מתוך ניתוח של פרשת מזרחי נראה כי מי שמצטיין באכיפת חוק נחושה ובלתי מתפשרת על בכירים, מסכן את עצמו ומניח על הכף את עתידו המקצועי.
השאלה המבנית המתעוררת בחיבור זה היא אם מי שמשמש יועץ משפטי לממשלה ומכוח תפקיד זה הוא גם נאמנם של ראש הממשלה והשרים, מתאים להיות הגורם המכריע בגורלם בחשדות פליליים — האם אין הוא נמצא במצב של משוא פנים מבני? האם לא מתחייב להפריד בין הייעוץ המשפטי לממשלה ובין האחריות על התביעה הכללית?
אכיפה שוויונית של החוק היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, והיא תנאי לאמון של הציבור במערכת אכיפת החוק. על רשויות אכיפת החוק מוטלת אפוא החובה להחזיר את עטרתו של 'מבחן בוזגלו' ליושנה — לא כמצוות אנשים מלומדה או כמליצה נאה אלא כמבחן שנוהגים על פיו גם למעשה: דין אחד יהיה להם, לאזרח ולעובד הציבור, למשרת הציבור הזוטר ולנישא שבשליחיו.