עורך הדין רוני בר־און כיהן כיועץ המשפטי לממשלה שלושה ימים, בין 10 ל־12 בינואר 1997. כהונה קצרה זו עוררה סערה ציבורית גדולה, ופרשת מינויו למשרת היועץ המשפטי לממשלה נודעה לימים בציבור בכינוי 'פרשת בר־און חברון'. החשדות הפליליים שהתעוררו ופורסמו בהקשר של פרשה זו היו חמורים במיוחד, שכן התעורר החשד כי מינוי בר־און למשרת היועץ המשפטי לממשלה, שמכהן גם כראש התביעה בישראל, נרקם ונהגה במסגרת עסקה בין ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו ובין אנשים שהיו חשודים בפלילים.
החשדות לפלילים התעוררו בעקבות כתבה של איילה חסון ששודרה ב־22 בינואר 1997 במהדורת החדשות של הערוץ הראשון. בכתבה נטען כי בר־און מונה למשרה בעקבות הבטחה שניתנה לחבר הכנסת (דאז) אריה דרעי. דרעי עמד באותם ימים לדין פלילי, ונטען כי בר־און התחייב לסייע לו להימלט מן האישומים. עוד נטען כי ראש הממשלה דאז, נתניהו, ידע מדוע חפץ דרעי במינויו של בר־און, ולמרות זאת אישר את המינוי, שכן דרעי איים עליו שאם לא יעשה כן, הוא יכשיל את הסכם חברון שעמד על הפרק באותה תקופה. ואכן, כך נטען בכתבה, בעקבות הסכמתו של נתניהו למינויו של בר־און הסירה ש"ס (בראשותו של דרעי) את התנגדותה להסכם חברון. במילים אחרות, אילה חסון טענה כי נערך הסכם פלילי בין נתניהו ובין דרעי: מינוי בר־און תמורת הסכם חברון.
הסערה הציבורית והתקשורתית לא איחרה לבוא, ולאחריה הגיבו גם רשויות השלטון. פרקליטת המדינה עדנה ארבל, מתוקף תפקידה כממלאת מקומו של היועץ המשפטי לממשלה, הורתה למשטרה לפתוח בחקירה. המשטרה המליצה להגיש כתבי אישום נגד כמה אנשים, בין היתר נגד נתניהו בגין עברה של מרמה והפרת אמונים, בסייג של הצורך בהשלמת חקירה לצורך מתן המלצה סופית. ואולם ב־20 באפריל 1997 החליט היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין לאמץ את עמדתה של פרקליטת המדינה ולסגור את תיק החקירה נגד נתניהו בשל חוסר ראיות מספיקות. ב־15 ביוני 1997 דחה בג"ץ עתירות נגד החלטה זו.
בפרק זה נבחן את החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בפרשה זו ואת פסק דינו של בג"ץ שניתן בעניין זה. היועץ המשפטי לממשלה החליט להגיש כתב אישום נגד דרעי, החלטה שלא מומשה בסופו של דבר, וכן החליט לסגור את תיקי החקירה נגד נתניהו, נגד שר המשפטים דאז, צחי הנגבי, ונגד בר־און. בג"ץ דחה עתירות שכוונו נגד ההחלטה לסגור את תיקי החקירה נגד נתניהו והנגבי. כאן נתמקד רק בהחלטות הנוגעות לראש הממשלה בנימין נתניהו לאור חשיבותן המיוחדת וכדי שלא להרחיב את היריעה יתר על המידה.
נקדים את המאוחר ונאמר כי לדעתנו היועץ המשפטי לממשלה שגה באופן שהחליט לסגור את תיק החקירה נגד נתניהו. היועץ המשפטי לממשלה קבע בהחלטתו מבחן שגוי, מחמיר או דווקני יותר מן המבחן הנוהג בדרך כלל בנוגע להחלטה אם להגיש כתב אישום, שכן הוא רצה להשתכנע באשמתו של נתניהו ברמת הוכחה גבוהה יותר מן הרמה שטען שהוא מחיל, ואשר נהוגה בנוגע לכל חשוד אחר. לדעתנו, גם בהרכב השופטים שפסק בעניין זה בבג"ץ[9] היו מי שסברו שהיועץ המשפטי לממשלה החיל מבחן שגוי בנוגע להחלטה זו. למרות זאת החליטו השופטים שתמכו בדעת הרוב שלא להתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, אך לדעתנו נימוקיהם לכך אינם משכנעים.