במחצית השנייה של שנת 2001 התפרסמו ידיעות באמצעי התקשורת בדבר חשדות למגוון עברות שקשורות במימון מערכת הבחירות של אריאל שרון בליכוד, במסגרת הבחירות המקדימות (הפריימריז) שנערכו ב־2 בספטמבר 1999. ברבות הימים נודעה פרשייה זו בשם 'פרשת אננקס', על שם החברה שעל פי החשד הייתה האמצעי העיקרי למימון מערכת בחירות זו של שרון בליכוד. על פי החשדות, מסלול זה הוסתר מעיניהם של מוסדות המפלגה.
בפברואר 2005, ארבע שנים אחר כך, פרסם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז את החלטתו בפרשה. היועץ המשפטי לממשלה החליט להעמיד לדין את עמרי שרון ואת גבריאל מנור (אשר בינתיים הורשעו), אך החליט שאין די ראיות להעמיד לדין גם את אריאל שרון ואנשים אחרים שנחשדו במעורבות בפרשה.
בפרק זה נבחן החלטה זו, שבמרכזה עמדו שתי שאלות משפטיות עיקריות: האחת — אם היה שרון מעורב במימון מערכת הבחירות המקדימות וכך היה מודע למסלול הסמוי הבלתי חוקי שבגינו הוחלט שיש להעמיד לדין את בנו עמרי שרון; והאחרת — אם נקט שרון את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את עמרי מלבצע את העברות.
היועץ המשפטי לממשלה החליט כאמור כי אין די ראיות להעמיד את שרון לדין בסברו שאין די ראיות ששרון היה מודע לפעילות האסורה במסגרת מימון מערכת הבחירות הפנימיות שלו. היועץ המשפטי לממשלה קבע שאין די ראיות כדי לסתור את טענתו של שרון שהוא נקט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את הפעילות האסורה האמורה.
אנו סבורים שהיועץ המשפטי לממשלה טעה בהחלטתו זו והיו די ראיות לביסוס כתב אישום נגד שרון. את עמדתנו זו אנו מבססים על שתי טענות עיקריות: ראשית, סך ההוצאות שהוצאו במסגרת הפעילות האסורה היה פי שישה מסך ההוצאות שעליו דיווח שרון למוסדות המפלגה. לדעתנו זו ראיה נסיבתית חזקה דיה ששרון היה מודע, או למצער חשד, כי נעשות פעולות אסורות למימון מערכת הבחירות שלו. שנית, לדעתנו יש ראיות שהיה על שרון לנקוט פעולות סבירות מזעריות שהיו מגלות לו את דבר הפעולות האסורות אם אכן לא ידע עליהן, כמו למשל קריאת הדוחות הכספיים שעליהם חתם. לפיכך לא נכון היה לקבוע שאין די ראיות כדי לסתור את טענתו של שרון שהוא נקט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את הפעילות האסורה. הוא לא נקט אפילו אמצעים מזעריים, ולכן היו די ראיות כדי לבסס כתב אישום נגדו.