אחד האירועים הקשים בתולדותיה של מדינת ישראל היה מלחמת שלום הגליל, ושאלות אחדות נותרו פתוחות לאחר המלחמה בכל הקשור למהלכיה. בפרשת בן־גל אפשר לראות את המשכן של שאלות פתוחות אלה. במאי 1991 פרסם העיתון הארץ כתבה פרי עטו של העיתונאי עוזי בנזימן, ובה נכתב כי 'מנחם בגין אמנם יודע היטב כי שרון רימה אותו, אבל הוא אינו רוצה להסתיר מאחורי גבו הרחב של שר הביטחון שלו את אחריותו האישית של ראש הממשלה למלחמה, לתהפוכותיה, לתוצאתה ובעיקר למחירה'.[160] בעקבות הכתבה הגיש אריאל שרון תביעת דיבה נגד עוזי בנזימן והעיתון הארץ, וב־22 ביוני 1997 העיד אלוף (מיל') אביגדור (יאנוש) בן־גל במסגרת תביעה זו. והנה התעורר החשד כי בן־גל שינה מעל דוכן העדים את עדותו לטובת שרון, אז שר התשתיות, בתמורה לטובות הנאה שקיבל משרון כשנסעו יחדיו לרוסיה במשלחת רשמית מטעם משרד התשתיות שבועיים קודם לכן. לחשדות אלו נכרכו חשדות אחרים, ובהם החשד שבאותה משלחת רשמית נתן איש העסקים ולדימיר גוסינסקי טובות הנאה לשרון בתמורה לקידום עסקיו הפרטיים.
בחוות דעת המשטרה מ־28 באפריל 1999 נכתב שקיימת תשתית ראייתית לכאורה לביסוס החשדות באשמות שנחקרו. ואולם בסוף יוני 1999, לאחר בחינה משפטית, החליטו היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין ופרקליטת המדינה עדנה ארבל שלא להעמיד לדין איש מן המעורבים בפרשה, בהיעדר תשתית ראייתית מספקת.
כיצד הגיעו היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה למסקנה זו? כבר עתה נאמר כי עיקר הקושי הראייתי שתיארו היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה היה היעדר ראיות ישירות. ואכן, הראיות שאספה המשטרה היו בעיקר ראיות נסיבתיות, ואולם אנו נראה כי היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה טעו כשמסיבה זו סגרו את התיק נגד המעורבים בפרשה. גם כאן, כמו בפרשות אחרות, הם ייחסו משקל יתר לגרסת החשוד, לא היו מוכנים להסיק מסקנות מתבקשות בנוגע למודעות החשוד וחיפשו את 'האקדח המעשן'.