כמו שהראינו בחיבור זה, רשויות אכיפת החוק אינן מחילות לאמתו של דבר את 'מבחן בוזגלו', שכן להגשת כתבי אישום נגד אישי ציבור הן מחילות רף ראיות גבוה מרף הראיות הרגיל. מסיבה זו לא הגישו רשויות אכיפת החוק במקרים שהוצגו כתבי אישום נגד אישי הציבור.
היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה חזרו שוב ושוב על אותן שגיאות ראייתיות בכל הנוגע לאישי ציבור: הם ייחסו משקל יתר לגרסאות של חשודים או נאשמים רמי דרג, למרות קשיים שהתגלו בנוגע לסבירותן או לאמינותן ולמרות ראיות סותרות; הם בחנו את הראיות שסיבכו את אישי הציבור בצורה טכנית וצרה בלי להסתכל על המכלול; הם חיפשו שוב ושוב את 'האקדח המעשן', ראיה ישירה ניצחת לאשמה, ולא הסתפקו בראיות שבדרך כלל די בהן; הם סירבו להסתפק בראיות נסיבתיות להוכחת אשמתם של אישי הציבור אף שבאופן רגיל אפשר להסתפק בהן; ולבסוף, הם לא היו מוכנים להניח הנחות ביחס למודעותם של אישי ציבור שנוהגים להניח ביחס לכל אדם אחר.
לדאבוננו, מכל המקרים שנבחנו בחיבור זה אנו מסיקים כי רשויות האכיפה לא החילו את החוק באופן שוויוני. חרף הצהרות רבות על מחויבות להלכת 'מבחן בוזגלו' לבחינת העמדתם לדין של אישי ציבור, יצרו רשויות האכיפה למעשה (גם אם לא להלכה) מבחנים שונים מן המבחנים הרגילים, באופן שמקל עם חשודים שהם אישי ציבור רמי דרג. יחס ההעדפה כלפי אישי ציבור בכירים בא לידי ביטוי גם ביחסו של היועץ המשפטי לממשלה לניצב משה מזרחי, שאפשר לאפיינו בצירוף המילים 'להיטות יתר'. כאמור בפתח דברינו, אכיפה שוויונית של החוק היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, והיא תנאי לאמון של הציבור במערכת אכיפת החוק. על רשויות אכיפת החוק מוטלת אפוא החובה להחזיר את עטרתו של 'מבחן בוזגלו' ליושנה — לא כמצוות אנשים מלומדה או כמליצה נאה, אלא כמבחן שנוהגים על פיו גם למעשה: דין אחד יהיה להם, לאזרח ולעובד הציבור, למשרת הציבור הזוטר ולנישא שבשליחיו.
השאלה המבנית המתעוררת היא אם מי שמשמש יועץ משפטי לממשלה, ומכוח תפקיד זה הוא גם נאמנם של ראש הממשלה והשרים, מתאים להיות הגורם המכריע בגורלם בחשדות פליליים. האם אין הוא שרוי במצב של משוא פנים מבני? האם לא מתחייב להפריד בין הייעוץ המשפטי לממשלה ובין האחריות על התביעה הכללית?