נאמר על האזרחות כי 'היא עניין מורכב ומסובך יותר מכפי שנראה במבט ראשון'.[1] אכן, המושג אזרחות קשה להגדרה ביחס למושגים פוליטיים אחרים. הוא מאגד בתוכו מגוון של ערכים ומוסדות. יש לו היבטים מוסריים, פוליטיים, משפטיים, סוציולוגיים ואחרים. ההיסטוריה מוכיחה כי האזרחות חסרה הגדרה קבועה וכי היא נתונה לתמורות. העובדה שהמושג אזרחות התיישב במרוצת ההיסטוריה עם סוגי משטר שונים – דמוקרטיה, אוליגרכיה, ואפילו משטר מלוכני[2] – היא ביטוי למורכבותו.
באופן כללי, הגדרה אפשרית לאזרחות היא מסגרת משפטית ופוליטית להשגת חברות מלאה בחברה.[3] מהגדרה זו עולות שתי נקודות חשובות לענייננו. ראשית, האזרחות מבטאת סוג של חילופין – בין האינטרס של היחיד ליהנות מטובין חברתיים, כגון ביטחון, צדק והנהגה, ובין האינטרס של המדינה לשמר את קיומה באמצעות משאבים חומריים, כוח אדם, נאמנות, שיתוף פעולה ומחויבות בצורות שונות. על כן המושג אזרחות צופן בחובו מתח מתמיד בין האינטרס הפרטי ובין האינטרס הציבורי. הנקודה הראשונה עשויה להסביר את הישרדותה ההיסטורית של האזרחות בתועלת שהיא מצמיחה לכל סוג של ממשל וחברה, למשל בזיהוי היחידים הראויים להגנה ולתגמול. עניין זה קושר אותנו לנקודה השנייה: מלכתחילה הייתה לאזרחות משמעות של הדרה (exclusion) לא פחות ממשמעות של זכויות יתר והכללה (inclusion). אפשר אף לומר שאחד מתפקידיה העיקריים היה לשמש עיקרון מפלה בחלוקת המשאבים החברתיים נגד מי שאינם אזרחים. [4]
טבעי להתחיל את הדיון התאורטי ביוון העתיקה, מכיוון ששם נטועה ראשיתה של המחשבה המדינית – הגות עיונית, מודעת וביקורתית על אודות הממשל לסוגיו ועל אודות היחס בינו ובין יחידים וקבוצות. אולם ביוון העתיקה הקדימה הפרקטיקה את התאוריה. במציאות החלו ערי מדינה לעסוק באזרחות כאמצעי לחלוקת המשאבים החברתיים מאות שנים בטרם ניסו הפילוסופים לגבש תפיסה עיונית של המושג. המנהיגות הפוליטית בפוליס (עיר–מדינה) היוונית הייתה ערה למשמעויות המעשיות של שינויים בחוקי האזרחות במגוון תחומים של חיי הציבור, החל ביצירת מאגר חדש של כוח אדם לשימושים צבאיים וכלה בהתאמתה של מדיניות הפוליס לאינטרסים של מעמד מסוים או של קבוצה מסוימת.[5]
באותה תקופה מרבית התושבים לא נחשבו אזרחים. אפילו הדמוקרטיה האתונאית הכירה רק באזרחותם של גברים חופשיים, וכך הותירה את רוב תושבי אתונה בלא הזכות להשתתף בתהליך הפוליטי. למעשה עד העת המודרנית היה המושג אזרחות לא דמוקרטי במשמעותו הבסיסית, מפני שהוא העניק את יתרונותיה של החברות המלאה במדינה למיעוט. מפנה חשוב נרשם במהפכה הצרפתית, אשר ביקשה להגשים רעיונות מודרניים, פרי תנועת הנאורות, בדבר השוויון המוסרי בין בני האדם באשר הם. אולם גם אז לא השתנה המצב בִּן–לילה, שהרי לא כל האזרחים החדשים היו זכאים להשתתף בתהליך הפוליטי. השחורים בארצות הברית, לדוגמה, קיבלו זכות הצבעה רק במחצית השנייה של המאה התשע עשרה (בעקבות מלחמת האזרחים), וחלפה יותר ממאה עד שהוענקה זכות הצבעה לנשים במדינות דמוקרטיות.
הדרתם של אזרחים בני הקבוצות החלשות מן המשחק הפוליטי לא נחשבה לסותרת את עקרונות הדמוקרטיה, אפילו בתחילת המאה העשרים. כך למשל, ספר על האזרחות הבריטית שהתפרסם ב–1906 תיאר את אנגליה כמדינה החופשית והדמוקרטית ביותר בעולם, אף על פי שלפחות מחצית האוכלוסייה לא נהנתה אז מיתרונותיה של האזרחות. הלך הרוח הכללי בעניין זה משתקף באזכור אגבי של עובדת היות הנשים משוללות זכות הצבעה: 'נשים אינן יכולות להצביע בבחירות לפרלמנט, וגם לא רפי שכל, אנשים שהורשעו בביצוע פשע, זרים או קטינים'.[6]
מאז השתנו הדברים. כיום התפיסה הרווחת רואה בזכות ההצבעה חלק בלתי נפרד ממעמד האזרחות, ומעמד האזרחות נושא בחובו את עקרון השוויון בין האזרחים. עם זאת מחקרים סוציולוגיים בני זמננו מוכיחים כי הפרקטיקות החברתיות והמשפטיות הקשורות באזרחות מוסיפות להתבטא בריבוד החברתי במדינה. [7]
הניידות בהגדרת האזרחות אינה רק פועל יוצא מנטייתו של כל משטר לבנות את חלוקת הכוח שבו לתוך הגדרה מסוימת של אזרחות. כפי שציין הפילוסוף הצרפתי אטיין בליבר (Balibar), ניידות זו אף נובעת מהגדרת האזרחות, היוצרת תיחום של בני אדם ומודל מסוים של זכויות וחובות, ובזאת מגבשת את הקשרים המכוננים את החברה ברמת היחיד. הקונפליקטים בין קבוצות בחברה מתגבשים, במוקדם או במאוחר, לתוך הגדרה מחודשת של אזרחות, אם כי תהליך זה אינו ליניארי או אוטומטי או בלתי הפיך. האזרחות, טוען בליבר, אם במובן החמור – הנאה מלאה מזכויות פוליטיות – ואם במובן הרחב – נוכחות אפקטיבית במרחב הציבורי, מוגדרת רק כדי לסמן שיווי משקל זמני ביחסי הכוחות והאינטרסים. מכאן הנטייה הכפולה – לרומם את האזרחות לדרגת לאומיות או להנמיכה לדרגת פיקציה משפטית בלבד.[8]