פרק שני - ניתוח משפטי של מעמד האזרחות

בפרק הקודם צוין שאחד ממובניה המובהקים של האזרחות הוא היותה סטטוס משפטי. ההגדרה המקובלת ל'סטטוס' היא קטגוריה משפטית שאדם משתייך אליה עקב מצבו הטבעי (לדוגמה, הסטטוס 'בגיר' או 'קטין', אשר נקבע על פי גילו של הפרט) או עקב מצבו המשפטי (לדוגמה, הסטטוס 'נשוי' או 'מאומץ', הנקבע על פי דיני המעמד האישי).[1] אחד המאפיינים היסודיים של סטטוס הוא היותו מקור לזכויות או לחובות.[2] 

במשפט הבין–לאומי נקבע שאזרחות משקפת את הקשר החזק ביותר בין היחיד לבין המדינה, וכי פירוש הדבר שהאזרח זכאי למלוא הזכויות שהמדינה מעניקה ומחויב במלוא החובות שהיא מטילה.[3] בית המשפט העליון פסק שאזרחות יוצרת קשר משפטי נמשך בין אדם למדינה:

לקשר זה חשיבות בתחומי משפט נרחבים, הן מבחינת המשפט הבינלאומי והן מבחינת המשפט המדינתי. יש בה באזרחות כדי להטיל חובות על המדינה ביחסי החוץ שלה. מבחינת האזרח עצמו, יש בה כדי ליתן לו זכויות, להעניק לו כוחות, להטיל עליו חובות ולהכיר בחסינותו בעניינים שונים ומגוונים. [...] אזרחות מקפלת בתוכה נאמנות [...], והיא פרושה בתחומי המדינה ומחוצה לה.[4] 

תיאורה השגור של האזרחות במילים 'אגד של זכויות וחובות' מבטא את היותה סוג של חילופין בין היחיד למדינה. הזכויות מבטאות את צורכי הפרט (הגנה פיזית ומשפטית למשל), והחובות מבטאות את צורכי המדינה (להתקיים באמצעות משאבים חומריים, שיתוף פעולה ומחויבות). המאזן בין הזכויות והחובות משקף את המתח בין האינטרס הפרטי ובין האינטרס הציבורי, מתח הגלום במושג אזרחות.

ההגדרה 'אגד של זכויות וחובות' יוצרת את הרושם שלשני הרכיבים, הזכויות והחובות, משקל שווה, אך לא כך הוא. ביוון העתיקה נתפסה האזרחות בעיקר במונחי חובות – אזרחים היו מחויבים בחוק לשרת בצבא ולמלא תפקידים ציבוריים לתקופה מסוימת; אולם בעולם המערבי המודרני האזרחות נתפסת בעיקר במונחי זכויות – לא החובה להשתתפות פוליטית, אלא הזכות להשתתפות פוליטית, ובצדה הזכות להעדיף מחויבויות פרטיות על פני מעורבות פוליטית.[5] גישה זו מכונה 'אזרחות כזכויות', והיא הולמת את תפיסת האזרחות במסורת הליברלית שהשתרשה במערב.

בטרם נדון בחובות האזרחיות בכלל ובחובת הנאמנות למדינה בפרט, נרחיב על הזכויות הנלוות לאזרחות. סקירה זו נחוצה כדי לעמוד על ההשלכות המעשיות של שלילת אזרחות. כמו כן היא תסייע לבחון בשלב מאוחר יותר חלופות מעשיות לשלילת אזרחות.

1   אבנר ח' שאקי הגיל במשפט 17 (1968). שאקי מזכיר עוד הגדרות כגון 'מכלול התכונות והיחסים המשפטיים המהווים את מצבו המשפטי של אדם והקובעים את מקומו ואת התפקיד שהוא ממלא במשפחה ובחברה' (שם, שם). לדעתו, המאפיין היסודי ביותר של הסטטוס הוא היותו מושג משפטי מובהק, הנוצר, מתקיים, משתנה ומתבטל אך ורק מכוח הדין, בחסותה של שיטה משפטית נתונה (שם, בעמ' 25).
2   שם, עמ' 22-21. טובת הציבור מחייבת שכוחן של זכויות וחובות אלו יהא יפה כלפי כולי עלמא, כפי שקבע השופט אגרנט בע"א 98/47 הלו נ' הלו, פ"ד ב 16, 28 (1949).
3   Lichtenstein v. Guatemala, 22 ILR 349 (1955)
4   דברי השופט ברק בבג”צ 754/83 רנקין נ' שר הפנים, פ"ד לח(4) 113, 117 (1984). הדברים נאמרו להצדיק את החלטתו של שר הפנים לסרב לבקשת התאזרחות מכוח נישואין לישראלי, כאשר הנישואין נושאים אופי פיקטיבי.
5   Will Kymlicka, Citizenship, in II ROUTLEDGE ENCYCLOPEDIA OF PHILOSOPHY 362, 363 (1998). בעניין חוסר הסימטרייה בין זכויות האזרח ובין חובותיו ראו גם את הדיון בפרשת קונטרם, להלן בפרק הרביעי.