הסוגיה של שלילת אזרחות כמעט שאינה זוכה להתייחסויות ישירות בכתיבה של מלומדים מתחומי המחשבה הפוליטית או המשפט. גם כאשר נאמר עליה דבר מה – לרוב בקשר לשאלת הזכות לקבל אזרחות – לא ברורה ההצדקה העקרונית שביסוד התייחסויות אלה. כך למשל, יפה זילברשץ קבעה כי 'יהא זה בלתי סביר להקנות אזרחות או לשמור על אזרחות של אנשים שמסכנים את קיום המדינה מבית או מבחוץ', וכי 'אדם שחי במדינה וחותר תחת קיומה או שאינו נאמן ליסודות משטרה, מאבד את הכושר להיות חבר מלא בה'.[1] ראשית ספק רב אם יש ליצור סימטרייה בין שלב ההצטרפות למדינה לבין שלב עזיבתה ולקבוע שצידוק נגד מתן אזרחות חל אוטומטית על שלילת אזרחות. נוסף על כך לא ברורה ההצדקה העומדת ביסוד קביעות אלו, חוץ מהזיקה העקרונית של האזרחות לחובת הנאמנות למדינה. ברם יש להבחין בין הטלת חובה מוסרית או משפטית על הפרט ובין התוצאות הנובעות מהפרת החובה. עצם הזיהוי של התנהגות מסוימת כפסולה אינו מצדיק, לעצמו, כל תוצאה בעטייה.
אלכסנדר אלייניקוף (Aleinikoff), מומחה אמריקני לדיני הגירה, הציג ניתוח עקרוני של הסמכות לשלילת אזרחות.[2] אלייניקוף מנתח את הסוגיה בראי שלוש הצדקות עקרוניות לשלילת אזרחות: הפרת נאמנות, ענישה ופגיעה בסדר הציבורי. ההצדקה הראשונה נובעת מהגדרת יחסי הגומלין שבין האזרח למדינה במונחי נאמנות, והיא מעוררת הבחנות בין חוסר נאמנות או אי–נאמנות, שהם מצבים של אדישות או עוינות כלפי המדינה, ובין העברת נאמנות למדינה אחרת או נאמנות מחולקת, כפי שראינו בפרק הקודם. עם זאת, כפי שציינו, החשיבה על אזרחות במונחים של נאמנות אינה מחייבת שהפרת הנאמנות תוביל לשלילת אזרחות, ולכן אלייניקוף מציע עוד שתי הצדקות.
לכאורה אפשר לראות בשלילת האזרחות עונש בגין הפרת הנאמנות ולהצדיקה על רקע זה. אך הצדקה זו בעייתית, מפני שאם נקבל אותה אין מניעה לשלול אזרחות בגין כל התנהגות אנטי–חברתית, כגון רצח או סירוב לשלם מסים.[3] כלומר, הצדקת הסמכות במונחי ענישה אינה מצליחה להסביר מדוע ביטול אזרחות הוא העונש המתאים בגין הפרת נאמנות ולא בגין מעשים אחרים המצדיקים ענישה.
אם כן, אפשר אולי להצדיק שלילת אזרחות במונחים של שמירה על הסדר הציבורי. המדינה עשויה לראות ביחידים ובקבוצות איום לסדר הציבורי או לביטחון המדינה, גם אם הם רואים עצמם נאמנים למדינה ואינם עושים שום מעשה פלילי. כך נעשה למשל בשלילות האזרחות ההמוניות ברוסיה (בעקבות המהפכה), בגרמניה (בעקבת עליית המשטר הנאצי) ובדרום אפריקה (משטר האפרטהייד שלל את אזרחותם הדרום אפריקנית של שחורים והעניק להם אזרחות קיקיונית ב'מדינות עצמאיות' המבוססות על מוצא שבטי).[4] ברם דוגמאות אלו ממחישות דווקא את הסכנה הטמונה בשלילה – מטעמי 'סדר ציבורי' או ביטחון המדינה – של סטטוס כה חשוב, המצמיח זכויות וחסינויות.
לפיכך ההצדקה העקרונית החזקה ביותר לשלילת אזרחות נוגעת להפרת אמונים כלפי המדינה ולא לשיקולי ענישה או שמירה על ביטחון הציבור. השאלה היא איזו תאוריה משפטית או פוליטית אפשר להציע כדי לבסס או להפריך את הקשר בין הפרת אמונים ובין שלילת אזרחות. בכך נעסוק בפרק זה, ולשם כך נבחן את ההצדקה לשלילת אזרחות משלוש זוויות אפשריות:[5] (1) שיח הזכויות המשפטי; (2) מקומה של המדינה המודרנית בזהות האישית; (3) טיב ההסכמה האזרחית המגולמת בתורת האמנה החברתית ובשיטת המשטר הדמוקרטי.
שלוש הזוויות הללו, ובייחוד הראשונה והשלישית, עלו בפרק הקודם, בסקירת הפסיקה האמריקנית בעניין שלילת אזרחות. הפרק שלפנינו יפנה לדברי השופטים בפסקי הדין הללו, ולכן מומלץ שלא לוותר על קריאת הדיון בפסיקה האמריקנית לפני קריאתו.