מחקר מדיניות זה בוחן את שאלת מעמדם של לא יהודים במדינת ישראל מנקודת מבט הלכתית, על פי העמדות המשתקפות במקורות ההלכה לדורותיהם. התודעה הדתית נגזרת במידה רבה מעמדות הלכתיות, ולכן הסוגיה הנידונה כאן בעניין מעמדם של ערביי ישראל ומיעוטים אחרים במדינה היהודית הדמוקרטית משפיעה הלכה למעשה על עמדות הציבור הדתי ואף המסורתי. בשיח הדתי נשמעות לעתים אמירות גורפות בדבר עמדה הלכתית שלפיה האזרחים הערבים הם אזרחים פחותים בערכם. מחקר מדיניות זה העלה כי אף על פי שיש בהלכה עמדות חריגות ברוח זו, רוב בעלי ההלכה בדורנו הציעו לראות בערביי ישראל ובמיעוטים אחרים אזרחים שווי זכויות.
מן המקורות היהודיים הקלסיים אפשר לחלץ שתי גישות בעניין מעמד הנכרי הגָר בקרב עם ישראל. כיניתי גישות אלו בשם "הגישה הלאומית" ו"הגישה האוניברסלית". שתי הגישות מאופיינות במידה מסוימת של סובלנות, והן מאפשרות לנכרים בעלי זהות לאומית ותרבותית שונה לגור בקרב ישראל כ"גרים תושבים" אם יקבלו על עצמם לקיים רובד בסיסי של חובות המוגדרות "שבע מצוות בני נח". דרישה זו יוצרת מכנה משותף השווה לכל יושבי הארץ שרק על גביו ניתנה לנכרים הגרים בארץ אפשרות לשמר את שונותם. אולם על פי הגישה הלאומית שבע מצוות אלו הן חלק ממצוות התורה והן נתבעות מכל אדם הרוצה לגור בקרב ישראל, ואילו על פי הגישה האוניברסלית מצוות אלו מבטאות נורמות יסוד אנושיות בלא תווי זיהוי יהודיים.
הגישה הלאומית תובעת מנכרים לקבל על עצמם רובד בסיסי של מצוות יהודיות מתוך הכרה בתורת משה כמקור סמכות המחייב גם אותם, והיא מעגנת בתמורה את זכויותיהם בחוקי התורה. לעומת זאת הגישה האוניברסלית אינה תובעת מן הנכרים לקבל על עצמם חוקים יהודיים אלא להיות נאמנים לחובותיהם האנושיות, ולכן אינה מעגנת את זכויותיהם בחוק אלא תובעת לנהוג בהם באמות מידה מוסריות.
במונחי ימינו אפשר לומר שהגישה הלאומית תובעת מן האזרחים הנכרים היטמעות חלקית בתרבותה של המדינה והזדהות עמה ועם חוקיה והיא מעניקה להם בתמורה זכויות אזרח חלקיות, ואילו הגישה האוניברסלית מאפשרת לנכרים לשמר את זהותם הנפרדת בלא להיטמע במדינה ולכן היא מסתפקת בהענקת זכויות אדם.
הגישה הלאומית והגישה האוניברסלית מהדהדות בכל הדיונים העוסקים בתחום זה. לדעתי, אי־אפשר למצוא בהלכה גישה המוותרת על רעיון מדינת הלאום היהודית, אם כי אפשר לראות גוונים בדבר אופני התנהלותה של מדינה זו. הגישה הלאומית מבכרת אחידות בסיסית בזהותם של כל אזרחי המדינה, ולכן היא תובעת את קבלת חוקיה הבסיסיים והזדהות עם סמכותה כתשתית ליציבותה ולהגדרת זהותה. לעומת זאת הגישה האוניברסלית מאפשרת בתחומה רב־תרבותיות הנשענת על תשתית אנושית משותפת, אך אינה תומכת באופן מוסדי ברב־גוניות זו אלא רק בתרבות הרוב.
בבסיסן של שתי גישות אלו מונחת ההכרה בתלות זכויותיו ומעמדו של הנכרי בדרישות הנתבעות ממנו. ברם דומה שכיום נשמעת תביעה חדשה שאינה מוכרת במקורות הקלסיים לאפשר לנכרים לקיים זהויות לאומיות נפרדות ובד בבד להעניק להם זכויות אזרח מלאות.
רוב בעלי ההלכה שעסקו בסוגיות אלו בדורנו קיבלו למעשה תביעה כפולה זו, אם כי נקטו דרכים שונות כדי לבססה מבחינה הלכתית. הם הכירו בכך שיש להביא לידי ביטוי הלכתי את השינויים שחלו בנורמות המוסריות המקובלות בעולם, ובכלל זה הנורמות המקובלות במדינות דמוקרטיות להעניק זכויות אזרח שוות ללא הבדלי דת ומוצא לאומי. זיהיתי שישה מודלים שבהם השתמשו חכמי ההלכה בדורנו כדי להגדיר באמצעותם את מעמד הנכרים במדינת ישראל.
המודל הראשון הוא בחינת מעמדם של הנכרים במדינת ישראל באמצעות הקטגוריה ההלכתית "גר תושב", והוא מייצג את דרך המלך מבחינה הלכתית. בעלי ההלכה שחתרו לבסס את הנורמות הנהוגות במדינה דמוקרטית על אדני ההלכה אימצו את הגישה האוניברסלית בהגדרת גר תושב, עם זאת לא מצאו איסור הלכתי להעניק לו את מלוא הזכויות הנהוגות במשטר דמוקרטי, כולל הזכות לבחור ולהיבחר לתפקידים ציבוריים, בגלל אופיים הייצוגי והמוגבל של תפקידי השלטון במשטר זה.
מנגד מי שסבר כי יש לצמצם את אפשרות ישיבתם של נכרים בארץ ואת זכויותיהם אחז בגישה הלאומית בהגדרת גר תושב, על כל תנאיה ומגבלותיה. עמדת ביניים התנתה את הגדרת מעמדם כגרים תושבים וכאזרחים שווי זכויות בהצהרת נאמנות למדינת ישראל או לפחות בהכרתם במדינת ישראל כמדינה יהודית.
המודל השני מתבסס על מגבלות כוחה של מדינת ישראל בגלל לחצים בין־לאומיים. במצב זה שבו אין "ידה של המדינה תקיפה" לא חלות כל הגבלות הלכתיות באשר למוסלמים ולנוצרים שכבר יושבים בארץ ואפשר להעניק להם את מלוא הזכויות הנהוגות במדינה ללא צורך בהגדרתם גרים תושבים, כיוון שאינם עובדי עבודה זרה. לעומת זאת אין להתיר את הגירתם של נכרים חדשים לארץ ישראל בלא עמידתם בכל התנאים הדרושים לקביעת מעמדם כגרים תושבים.
המודל השלישי מבסס את זכויות הנכרים על כך שמדינת ישראל הוקמה מתוקף החלטת האומות המאוחדות וריבונותה יונקת מכוח הסכמתן של אומות העולם. הסכמה זו התנתה את הקמת מדינת היהודים באופייה הדמוקרטי ובשוויון הזכויות לנכרים החיים בה שהוא חלק ממנו. מבחינה זו מדינת ישראל אינה מדינה סוברנית אלא מדינה ששותפות בה גם אומות העולם. לכן חוקי ההלכה בדבר הנוכרי אינם תקפים, והמדינה רשאית לעצב את חוקיה על פי נורמות דמוקרטיות אפילו כשמדובר בנכרים עובדי עבודה זרה.
המודל הרביעי התבסס על האיסור להפר אמנות בין־לאומיות והצהרות שהמדינה התחייבה להן כדי למנוע "חילול השם" שעלול להיגרם בשל כך. מגילת העצמאות הייתה הבטחה ממלכתית פומבית והיא מחייבת מבחינה הלכתית. לכן על מדינת ישראל לקיים את הצהרתה במגילה לקיים שוויון זכויות לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין.
המודל החמישי מוצא את יסודותיהן של הנורמות הבין־לאומיות שהתחדשו בעת האחרונה ב"דרכי נועם" שעליהן ציוותה התורה ובתקנות שתוקנו "מפני דרכי שלום" ביחסים בין יהודים לגויים. לפי מודל זה תקנות אלו לא נקבעו מסיבות תועלתניות, אלא מתוך הכרה בכך שהשלום בין בני אדם מוצב כתכליתה הכללית של התורה. לפיכך נטען שיש לחדש בימינו תקנות שוויוניות בין יהודים לנוכרים כדי למנוע "איבה". הפליות הלכתיות בין יהודים לגויים התקבלו בעבר בהבנה, על רקע אי־השוויון הרווח בעולם, אך בימינו כל הפליה תגרור איבה ולכן יש חובה הלכתית לחוקק חוקים המשווים בין יהודים לנוכרים.
המודל השישי מציב גישה הלכתית רדיקלית יותר. לפי מודל זה דרושה התחדשות הלכתית עקרונית בתחום, כיוון שהתפתחותן של הנורמות האנושיות בקרב אומות העולם מחייבת עדכון מקיף של היחס לנוכרים. כל ההלכות שנאמרו בעבר התייחסו לגויים אשר אמונתם האלילית השפיעה על התנהגותם הלא מוסרית. לכן הלכות אלו אינן נוגעות בגויי זמננו האוחזים בעמדות דתיות מוסריות. אשר על כן מגילת העצמאות היא בסיס נאות ליחס לנוכרים במדינת ישראל.
כמעט כל הגישות הפנימו את הנורמות הבין־לאומיות התובעות שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה ומצאו עיגון הלכתי לנורמות אלו. נתקבעה בהלכה הגישה האוניברסלית, שאינה תובעת מן הנוכרי לשנות את זהותו התרבותית ובד בבד מכירה בו כאזרח שווה זכויות, כולל הזכות לבחור את נציגיו לכנסת ולהיבחר אליה. אך דווקא הדגשתה של קביעה זו חידדה את הצורך להביא לידי ביטוי את זהותה היהודית של המדינה בדרכים אחרות. החלה מוחלטת של תביעת השוויון עלולה להביא לביטולה של מדינת הלאום היהודית, והיא נוגדת באופן בסיסי את תפיסתה השואפת להחיל את חוקיה גם בהיקף המדיני של הקיום היהודי.
האיזון בין זכויות אזרח מלאות ללא יהודים במדינת ישראל לבין שמירה על זהותה היהודית של המדינה הביא לפיתוח ההבחנה בין "זכויות פרטיות" ל"זכויות לאומיות". על פי הבחנה זו אפשר לתת לנכרים במדינת ישראל זכויות פרטיות אך לא זכויות לאומיות. הבחנה זו אינה חדה, ומנעד הדעות באשר להגדרת זכויות פרטיות משתרע מהגבלה מעשית של הזכות להיבחר בחקיקה ועד מתן שוויון זכויות מלא הכולל גם הכרה ותמיכה בתרבותו של הנוכרי. יש המתנים זכויות מלאות בהצהרה על הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, ויש המניחים ששמירת זהותה של המדינה תיעשה על ידי שמירה על הרוב היהודי בתוכה. בכל מקרה, שמירה על זהותה היהודית של המדינה מחייבת כי זכויות תרבותיות אלו יגיעו עד המרחב התת־מדיני בלבד, ואילו המרחב המדיני בהיקפו המלא יבטא את זהותה של המדינה כמדינה יהודית.