פרק שני - הכתיבה ההלכתית בימינו

א. מעמדם של לא יהודים במדינת ישראל: שישה מודלים

חכמי ההלכה החרדים לא הוטרדו כלל משאלת מעמד הנכרים במדינת ישראל מכיוון שממילא לא ראו צורך למצוא הצדקה הלכתית לפעולותיה של מדינת ישראל, ולא נשתנתה שאלה זו מכל השאלות האחרות. אפשר למצוא בדבריהם התייחסויות פרטיות לשאלות מקומיות הנובעות מן המפגש בין יהודים לבין נכרים המתקיים גם בימינו, אך ניכר אצלם חסרונו של הדיון העקרוני בסוגיית מעמד הנכרים כיום ויחס המדינה כלפיהם. בניגוד אליהם סוגיה זו טרדה במידה רבה את מנוחתם של חכמי ההלכה הציונים כבר בערב הקמת המדינה. הללו לא נלאו מלחפש מוצא הלכתי שיאפשר ישיבת נכרים במדינת ישראל ויעגן את זכויותיהם על פי ההלכה.

מדבריהם ניכר במפורש או במובלע שלדעתם אי־אפשר כיום לקיים את המדינה בלא לאפשר את ישיבתם של הנכרים בה ובלא להכיר בזכויותיהם. דומה אפוא שהשאלה לא הייתה אם להתיר ישיבת נכרים במדינה על כל המשתמע מכך אלא מהו המנגנון ההלכתי המאפשר ישיבה זו על כל השלכותיה באשר לזכויותיהם. למרות תכליתם הניכרת לעין למצוא בסיס הלכתי למצב הנוהג כיום במדינת ישראל אפשר לזהות בדבריהם מגמות שונות: יש שתמכו את יתדותיהם באילוצי המציאות, יש שמצאו דרך משפטית פורמלית ויש שעיגנו את דעתם בשיקולי מוסר. גם מניעיהם היו שונים: יש שחששו לוותר על קיום המדינה או לערער את יציבותה בגלל פסילת ישיבתם של הנכרים בה, ויש שראו בפסילת ישיבתם בעיה מוסרית. נראה שגם כאן אפשר לזהות גישות לאומיות וגישות אוניברסליות, אם כי כדרכם של דברים השיקולים מורכבים ביותר.

במהלך שנות קיומה של המדינה חל שינוי בגישתם של כמה רבנים ציונים לנושא זה. בניגוד לאתגר שהוצב לפני הראשונים למצוא דרכים הלכתיות לאשר את ישיבתם מתוך הענקת זכויות מרביות, חלק מן האחרונים ניסו להגדיר מחדש את גבולותיו של היתר זה ואת מגבלותיו. קשה להתעלם מן האירועים הפוליטיים ומן השינויים בדפוסי המאבק בין ישראל לבין הערבים הפלסטינים המשפיעים על תופעה זו וכן מן השינויים שחלו באופי הציונות הדתית ובדפוסי חשיבתה. אפשר לומר בהכללה שחכמי ההלכה הראשונים, אשר ניסו להרחיב את אפשרות ישיבתם של הנכרים במדינת ישראל ולהשוות את זכויותיהם, נמנעו מליישם את הלכות גר תושב בימינו ונקטו גישות הלכתיות עקיפות לנושא. מנגד אלו אשר ניסו לצמצם את אפשרות הישיבה בארץ ואת זכויות הנכרים בה אחזו בתבנית יסוד זו של גר תושב על כל גדריה ומגבלותיה.

מצאתי שישה מודלים שבהם השתמשו חכמי ההלכה בדורנו כדי להגדיר באמצעותם את מעמד הנכרים במדינת ישראל. [113] אפשר לחלק מודלים אלו לשתי קבוצות על פי ההבחנה בין גישות הלכתיות בעלות אופי פורמלי לבין גישות הלכתיות המיוסדות על ערכים. [114]

הקבוצה הראשונה מתבססת על גישות הלכתיות בעלות אופי פורמלי והיא כוללת שלושה מודלים:

המודל השלישי משתייך לקבוצת המודלים הפורמליים מפני שהחלל ההלכתי לא נוצר מסיבות ערכיות אלא מנסיבות מציאותיות חדשות בזירה הבין־לאומית המכוננות מצב משפטי המשפיע על מעמד הנוכרים.

הקבוצה השנייה מתבססת על גישות הלכתיות הנשענות על ערכים, וגם היא כוללת שלושה מודלים:

גם כן יש להעיר כי המודל השישי משתייך לקבוצה זו מפני שהחלל ההלכתי נוצר בגלל שינוי במעמדם הדתי־מוסרי של הגויים בזמננו כלומר מסיבות ערכיות. שינוי זה מפקיע את ההלכות שנאמרו ביחס לגויים בעבר ומחייב התייחסות הלכתית חדשה.

אפשר למיין את ששת המודלים הללו גם באמצעות ההבחנה בין גישות המשתמשות בקטגוריות הלכה מוכרות ומפורשות ומיישמות אותן במציאות זמננו לבין גישות הלכתיות חדשניות המכוננות דפוסי התייחסות חדשים לחלוטין. [115] עם הקבוצה הראשונה המעגנת את היחס לנכרים בקטגוריות מוכרות נמנים ארבעה מודלים הנבנים על בסיס המונחים ההלכתיים המובאים בספרות חז"ל: גר תושב, לא תחנם, חילול השם ומפני דרכי שלום. עם הקבוצה השנייה נמנים שני המודלים הנותרים הטוענים עקרונית שקטגוריות ההלכה המוכרות אינן מספקות מענה על מציאות זמננו, ולכן יש חלל הלכתי (לָקוּנה) שיש צורך למלאו באמצעות קביעת הנחיות חדשות בעניין הנכרים. הנחיות אלו יכולות להתבסס על חוקי המדינה, על מגילת העצמאות, על המוסר האנושי או על ערכיה הכלליים של התורה. כאמור, בהגדרת הסיבה לחלל הלכתי זה נחלקו הדעות: לפי המודל השלישי החלל נובע מאילוצים בין־לאומיים, לפי המודל השישי החלל ההלכתי נגזר ממעמדם הדתי־מוסרי של הגויים בזמננו.

חלוקה זו אינה טוענת בהכרח שהמשתמשים בקטגוריות הלכתיות מוכרות ממעטים בזכויותיהם של הנכרים ומגבילים את צעדיהם לעומת הטוענים לחלל הלכתי בנושא. לעתים דווקא פרשנות רעננה ומקורית לקטגוריות עתיקות מצליחה ביתר שאת להבהיר נכונה את המציאות על כל דקויותיה וסיבוכיה.
 
שקלול שני סוגי ההבחנות

בדרך כלל מציאת דרך הלכתית המתירה ישיבת לא יהודים בארץ לא עוררה שום קושי הלכתי במתן כל הזכויות הניתנות לאזרח במדינת ישראל, למעט שאלת הזכות להיבחר. שאלה זו נידונה באופן מיוחד ונמצאו לה פתרונות ייחודיים. שאלת יסוד בעניין זה נוגעת בהבחנה בין זכויות אישיות ופרטיות לבין זכויות ציבוריות ולאומיות. סוגיית הזכות להתמנות ולשאת תפקידי ציבור ומשרות שלטון ממקדת חלק ניכר מן הדיון בשאלה זו. בדיון המובא בהמשך אפתח בשאלה הבסיסית בדבר האפשרות ההלכתית של נכרים לשבת בארץ בימינו על פי ששת המודלים ואסיים בשאלת היקף זכויותיהם הכוללת את זכותם להיבחר ואת זכויותיהם הלאומיות. בחרתי לפצל בין שתי הסוגיות הללו, כפי שעשו רוב העוסקים בעניין זה, בטיעונים מטיעונים שונים.

1. המודל הראשון: גר תושב

בחינת מעמדם של הנכרים במדינת ישראל באמצעות הקטגוריה ההלכתית של גר תושב היא דרך המלך מבחינה הלכתית, אך כדי להחילה על נכרים בימינו יש לצלוח שלושה מכשולים הלכתיים. ראשית, כפי שנפסקה ההלכה, הגדרה זו חלה רק על הגויים המקיימים שבע מצוות בני נח ובראשן איסור עבודה זרה. יש לברר, אם כן, אם הגויים בזמננו עומדים בקריטריון זה. השאלה המעשית העיקרית נוגעת בהגדרת מעמדם של המוסלמים והנוצרים, אך יש לנקוט עמדה גם בעניין דתות המזרח המעוררות בעיה גדולה יותר מן הבחינה הזו.

המוסלמים בקוטב האחד הוגדרו בוודאות כאלה שאינם עובדי עבודה זרה, [116] וכפי הגדרתו של רמב"ם, הם נתפסו כמייחדים את ה' "יחוד שאין בו דופי". [117] הבעיה שנותרה בעניינם הייתה פורמלית ביסודה: האם אפשר לקבל אותם כיום כ"גרים תושבים" אף שלדעת רמב"ם אין מקבלים גר תושב מסוף ימי בית המקדש הראשון ועד ימינו? [118] לעומתם, בקוטב השני הועמדו בני דתות המזרח אשר נתפסו בפשטות כעובדי עבודה זרה [119]  ולכן אי־אפשר לכלול אותם בשום אופן בקטגוריה של גר תושב. בעניין הנוצרים נחלקו הדעות: רמב"ם סבר שהם עובדי עבודה זרה, [120] אך בעלי התוספות הגדירו אותם עובדי האל בשיתוף, דהיינו מאמינים באל אחד אך מצרפים אליו אלֵי מִשנה נוספים בגלל אמונתם בשילוש. [121] רבי מנחם המאירי (1249-1315, קטלוניה) נקט דרך שלישית וסבר שאין להגדירם עובדי עבודה זרה כלל בעניין זה מפני שהתורה התייחסה באיסוריה לעובדי פסילים ולעובדי כוכבים ממש. [122]

שנית, כדי להיחשב גרים תושבים נדרשים הגויים לקבל על עצמם לקיים שבע מצוות אלו לפני בית דין של ישראל. כפי שראינו פותחו כמה הבנות בעניין משמעותה של קבלה זו. יש הסוברים כי פירושה הצטרפות לעם ישראל ולתורתו (הגישה הלאומית) ועל כן היא מחייבת גם הכרה בתורת משה, ויש הסוברים שפירושה הצהרת נאמנות לחוקת נח האוניברסלית (הגישה האוניברסלית) שאינה מחייבת הכרה במשה רבנו. בענייננו זה נראית לכאורה התביעה להכרה בתורת משה כמקור סמכות למצוות כולן מכשול בלתי עביר, ולכן רק קבלת הגישה האוניברסלית יכולה לפתוח צוהר להכרה במעמדם כגרים תושבים.

כשול שלישי המוצב לפני החלת דיני גר תושב על הנכרים בזמננו הוא המחלוקת אם אפשר לקבל את המעמד של גר תושב גם בזמן הזה, כלומר אם קבלת שבע מצוות בני נח לפני בית דין בזמן הזה תקפה. רמב"ם פסק על פי הגמרא [123] ש"אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד" (הלכות עבודה זרה י, ו). [124] היובל פסק לנהוג משלהי בית המקדש הראשון משום שלא כל שבטי ישראל ישבו בארץ. [125] כמו כן לדעתו נאסרה הישיבה בארץ לכל עובדי עבודה זרה ("לא ישבו בארצך") והיא הותרה רק לגר תושב המקיים את שבע מצוות בני נח. כיוון שבימינו אין היובל נוהג אי־אפשר להושיב נכרים במדינת ישראל כלל. קשה לקבוע בוודאות כיצד הבין רמב"ם את טעמה של הלכה זו. אך נראה מדבריו שהסיבה היסודית להגבלה זו קשורה בהתבססות השלטון היהודי בארץ, מכיוון שלפי ניסוחו גר תושב נוהג רק "בזמן שכל יושביה עליה [...] וכולם יושבים כתקנם". [126] היובל אפוא הוא אמת מידה להתבססות עם ישראל בארצו. ישיבת נכרים שלא בזמן זה גם אם הם גרים תושבים עלולה לערער את ריבונותו של עם ישראל בארצו. לכן רק במצב מיטבי זה אפשר להתיר את ישיבתם בארץ. [127]

רבי אברהם בן דוד (ראב"ד; 1120-1197, פרובנס) חלק על רמב"ם בשני עניינים עקרוניים: ראשית, הוא סבר שהאיסור "לא ישבו בארצך" מתייחס רק לשבעת עמי כנען, ומכאן שעובדי עבודה זרה אחרים לא נאסרו בישיבת הארץ. [128] שנית, הוא סבר שדין גר תושב נוהג עקרונית גם כשאין היובל נוהג, אם כי יש הבדלים בפרטי דיניו. לדעתו מותר לגר תושב לשבת בארץ גם בזמן שאין היובל נוהג, אך בניגוד לזמן היובל אין מוטלת על עם ישראל מצווה "להחיותו", דהיינו לדאוג לכל מחסורו ולפרנסתו. "מעתה מקיימין מי שהתנה שלא למול ושלא לטבול [דהיינו "גר תושב"] כמה שירצה בכל זמן". [129] ראב"ד מנמק הגבלה זו בנימוק כלכלי. כאשר אין היובל נוהג, נופלת פרנסת גר תושב כטורח כלכלי על הציבור, ולכן לא נצטוו ישראל לדאוג במחיר זה לגר תושב, אך כאשר נוהג היובל הוא יכול להתפרנס מיבולי השמיטה המופקרים לכול, ואין בכך מעמסה יתרה על הציבור היהודי. [130]

פוסקי זמננו שבחנו את מעמד הנכרים בימינו על פי התאמתם להלכות גר תושב נחלקו בשאלה אם אפשר להכיר בהם כגרים תושבים או לא. נראה שאפשר לאפיין את מסקנתם על פי הגישה הלאומית והגישה האוניברסלית שהוזכרו לעיל. מן הגישה הלאומית משתמע ששלוש הדרישות שהוזכרו לעיל ימנעו את הגדרת הגויים בזמננו גרים תושבים, ואילו הגישה האוניברסלית תוכל להגדירם גרים תושבים על אף תנאים אלו.

אם גר תושב נתפס כגוי המקיים את חובותיו האנושיות בלא שיצטרך להמיר את זהותו (הגישה האוניברסלית), אפשר להחיל ביתר קלות קטגוריה זו על המוסלמים ואף על הנוצרים מפני שאין לבחון אותם מתוך קרבתם ליהדות אלא מתוך ניגודם לאלילות. מנקודת ראות זו גם המוסלמים וגם הנוצרים מוגדרים גויים המקיימים שבע מצוות בני נח. הדרישה ההלכתית השנייה שגר תושב יקבל על עצמו מצוות אלו לפני בית דין נתפסת רק כאינדיקציה למחויבותו לקיום המצוות אשר אפשר להמירה באינדיקציות אחרות. לכן העובדה שמוסלמי או נוצרי מקיימים שבע מצוות בני נח בגלל מחויבותם לדתם מעידה על מחויבותם והם מוגדרים גרים תושבים במהותם, אף שלא עמדו בדרישה פורמלית זו. התנאי השלישי המאפשר קבלת גר תושב רק בזמן שהיובל נוהג אינו גורע ממעמדו המהותי של המקיים את שבע מצוות בני נח אלא נתפס כמִגבלת הגירה שנועדה להבטיח את יציבות המשטר של עם ישראל או את יציבותו הכלכלית. לכן אי־אפשר להתכחש למעמדם המהותי של הנכרים שכבר מתגוררים בארץ ישראל ומקיימים שבע מצוות בני נח, אם כי אפשר להגביל קבלת מהגרים אחרים.

הרב הראשי האשכנזי הראשון של מדינת ישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג  (1886-1959) אימץ עמדה זו. [131] הוא נדרש לשאלת מעמדם של הנכרים עוד קודם להקמת המדינה וראה בה את הבעיה הקשה ביותר הרובצת לפתחה של ההלכה בעניין אופייה הדמוקרטי של המדינה. דעתו הייתה שהחלת ההגדרה גר תושב על הנכרים במדינת ישראל תקשה את היתר ישיבתם בה בזכויות מלאות הנהוגות במשטר דמוקרטי, אך בראשית דבריו הוא מיצה את האפשרויות הגלומות בקטגוריה הלכתית זו. הוא פיצל את דיונו לפי דתותיהם של הנכרים וקבע שבעיית המוסלמים היא הפשוטה ביותר מפני שלכל הדעות הם אינם מוגדרים עובדי עבודה זרה. לדעתו המוסלמים גם מקיימים את שאר מצוות בני נח, ולפיכך השאלה שנותרה היא נוהלית ביסודה: האם אפשר לקבלם כגרים תושבים בזמן שאין היובל נוהג?

הרב הרצוג סבר שאפשר להסתמך על שיטת ראב"ד, ולפיה גר תושב נוהג גם בזמן הזה, ולצרף לה את דברי רבי יוסף קארו (1488-1575, צפת) בפירושו "כסף משנה" לדעת רמב"ם. הוא מפרש שגם לדעת רמב"ם נוהג דין גר תושב שלא בזמן היובל אף על פי שבית דין מנוע מלקבל אותו באופן מוסדי. דהיינו גר תושב אינו רשאי להצהיר לפני בית דין על קבלתו את מצוות בני נח ולכן אינו מוגדר פורמלית גר תושב. למרות זאת סובר "כסף משנה" שגם בלא ההליך בבית דין מותר לו לשבת בארץ כגר תושב אף לדעת רמב"ם. [132]

מן הבחינה הזאת אפשר להתיר ישיבת מוסלמים בארץ גם אם פורמלית הם אינם גרים תושבים, אך נותרה השאלה: האם הם רשאים לקבל את שאר זכויותיו של גר תושב במעמד ביניים זה? התורה מזכירה איסור נוסף על נכרים והוא איסור "לא תחנם" אשר משמעותו הפשוטה היא לא לחוֹן את גויי הארץ שאינם גרים תושבים ולא לרחם עליהם. [133] מתוך איסור כללי זה למדו חז"ל איסורים מעשיים נוספים כמו איסור מכירת קרקע בארץ לגוי ואיסור מתן מתנת חינם לו.

כדי לפתור בעיה זו נדרש הרב הרצוג לדברי קודמו הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל טרם הקמת המדינה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1885-1935), בבססו את "היתר המכירה". כדי לאפשר לחקלאי היישוב היהודי בארץ לעבד את אדמתם גם בשנת שמיטה היה צורך למכור את הקרקע לנכרי בלי לעבור על האיסור "לא תחנם". הרב קוק התיר מכירה זו למוסלמים מתוך תפיסתו אותם כגרים תושבים על פי שיטת ראב"ד ו"כסף משנה", אך הוא הוסיף שאפשר לוותר על קבלת מצוות לפני בית דין, מפני שקבלה זו נדרשת רק כדי להבטיח את מחויבות הנכרי לקיים שבע מצוות בני נח. לשון אחר, כאשר מדובר בנכרי אשר דתו מחייבת אותו לקבל שבע מצוות אלו אפשר לוותר על הצהרה זו לפני בית דין ובכל זאת להגדירו "גר תושב". [134] במצב זה אפשר גם למכור לו קרקע מארץ ישראל ואין בכך עברה על האיסור "לא תחנם". אפשר אפוא להתייחס למוסלמים הגרים במדינת ישראל כגרים ותושבים, מאחר שאמונתם מחייבת קיום שבע מצוות בני נח. לכן מותר למכור להם קרקע ולהעניק להם את שאר הזכויות הנהוגות בגר תושב.

[113] בחלק זה אני נשען על מאמרי, "הפסיקה הציונית ביחס לנכרים במדינת ישראל", שעתיד להתפרסם בקובץ המאמרים הלכה ציונית, בעריכת ידידיה שטרן ויאיר שלג, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה.

[114] עיינו בנימין בראון, "פורמליזם וערכים: שלשה דגמים", בתוך: אביעזר רביצקי ואבינועם רוזנק (עורכים), עיונים חדשים בפילוסופיה של ההלכה, ירושלים: מאגנס, תשס"ח, עמ' 233-257. בראון מציע להגדיר את טיב הפוסק על פי מודל שהוא מכנה "פורמליזם אינטואיטיבי" הבוחן את יחסו לסתירה בין נורמה פרטיקולרית לבין נורמה מופשטת. ככל שהוא נוטה לנורמה הפרטיקולרית הוא יוגדר פורמליסט, ולהפך.

[115] עיינו מנחם כהנא, "מחקר התלמוד באוניברסיטה והלימוד המסורתי בישיבה", בתוך: הנ"ל (עורך), בחבלי מסורת ותמורה, רחובות: כיוונים, תש"ן, עמ' 143-113. הוא מציע להרחיב את אופני הפסיקה מתוך מודעות לפער בין מקורות ההלכה בעבר לבין הפסיקה הראויה בהווה בלא ניסיון יצירתי לגשר ביניהם.

[116] רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות יא, ז.

[117] שו"ת רמב"ם, סי' תמ"ח.

[118] עיינו רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל י, ח.

[119] הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג מתלבט בהגדרתם מתוך הצהרה שאינו בקיא בדתם, ראו הנ"ל, "זכויות המיעוטים לפי ההלכה", בתוך: איתמר רהפטיג (עורך), תחוקה לישראל על־פי התורה, כרך א, ירושלים: מוסד הרב קוק ויד הרב הרצוג, תשמ"ט, עמ' 21 (להלן יכונה ספרו של הרב הרצוג "תחוקה").

[120] רמב"ם, הלכות עבודה זרה ט, ד; הלכות מאכלות אסורות יא, ז. בכתבי היד הלא מצונזרים ובדפוסים המתוקנים. עיינו גם דרור פיקסלר וגיל נדל, "האם הנוצרים בימינו עובדי עבודה זרה הם?", תחומין כב (תשס"ב), עמ' 68-78. לדעתם נוצרים רבים בזמננו אינם עובדי עבודה זרה אף לדעת רמב"ם. כמו כן ראו שם, בהערה 23, את דעתו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ התומך בעמדה זו, אך הרב יעקב אריאל מסתייג ממסקנה פרשנית זו.

[121] תוספות, סנהדרין סג ע"ב, ד"ה: "אסור"; רבנו ירוחם, ספר תולדות אדם וחוה יז, ה; ש"ך, יו"ד סי' קנא, ס"ק ז. עיינו גם יעקב כץ, בין יהודים לגויים, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ז, עמ' 163.

[122] רבנו מנחם ב"ר שלמה לבית מאיר (המאירי), בית הבחירה על מסכת עבודה זרה, ירושלים: התחיה, תשכ"ה, עמ' 4. עיינו גם דבריו על הגמרא ו ע"ב, עמ' 9. לסיכום השיטות, עיינו הרב שלמה אבינר, "יחס היהדות אל העולם הנוצרי", תחומין ח (תשמ"ז), עמ' 368-370.

[123] המקור נמצא בבריתא ערכין כט ע"א. הגמרא מסבירה כי הדבר נלמד בגזרה שווה מעבד עברי לעבד שברח מאדוניו, אשר על פי הספרי הוא גר תושב. בעבד עברי ברור שתלות זו ביובל פועלת לטובתו, אך לא ברור מהי הסיבה בעניין גר תושב. רש"י מפרש שם שאין מצווין להחיותו, כפי שפוסק ראב"ד להלן.

[124] ראו גם הלכות איסורי ביאה יד, ח.

[125] ראו רמב"ם הלכות שמיטה ויובל י, ח. דיני היובל העיקריים הם חזרת הקרקעות לבעליהן המקוריים ויציאת עבד עברי לחירות בשנת היובל המתקיימת מדי חמישים שנה.

[126] רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל י, ח. בהלכה הזאת: "ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי [...] ומקבלין גר תושב". ייתכן שהקושי הוא ביחס המספרי בין יושבי הארץ לבין הגרים, אך מכיוון שדינים נוספים הקשורים בקדושת הארץ נכללים גם הם בהלכה זו, נראה שהדבר תלוי באחיזת ישראל בארץ המעצבת את קדושתה, עיינו רמב"ם, הלכות תרומות א, ה.

[127] משך חכמה, דברים כג, ז: "שמא ירבו הגרים מישראל תושבי המדינה". הרב רבינוביץ נימק הלכה זו בכך שחייבים לתת לגר תושב מקום לשבת בו, וכשישראל אינם קבועים בארצם אי־אפשר לחייב זאת. עיינו רבינוביץ (לעיל הערה 63), עמ' 319. ראו בהמשך הסבר הפוך של הרב ישראלי, ולפיו רק בזמן שהיובל נוהג יש כוח לאסור את ישיבת מי שאינו גר תושב בארץ, אך כשאין היובל נוהג אין כוח לאסור אפילו ישיבת עובדי עבודה זרה.

[128] השגות ראב"ד על רמב"ם, הלכות עבודה זרה י, ו. אמנם ראב"ד מתרעם שם בעיקר על הפלגת רמב"ם לאסור גם מעבר של עובדי עבודה זרה בארץ, אך הוא מציין כי לדעתו מתייחס הפסוק רק לשבעת עמי כנען.

[129] ראב"ד בהשגתו על רמב"ם, הלכות איסורי ביאה יד, ח.

[130] חזון אי"ש (לעיל הערה 88), עמ' 298, מסביר באופן דומה שבזמן שהיובל נוהג יש מצווה לקבל גר תושב, לכן הגבילה התורה מצווה זו רק לזמן היובל שבו כל יושביה עליה, מכיוון שאז אפשר להכיל גרים ותושבים בארץ. אם היינו מחויבים לקבל גר תושב בכל עת, היו כל עניי העולם עולים לארץ להתיישב בה גם בזמנים כלכליים דחוקים. מצב כזה היה עלול למוטט את כלכלת ישראל. מחלוקת רמב"ם וראב"ד מוסברת לדבריו בכך שלדעת רמב"ם אסור לקבל גר תושב כשאין היובל נוהג, ולדעת ראב"ד אין מצווה לקבלו אך גם אין איסור על כך.

[131] תחוקה (לעיל הערה 119), עמ' 12-21. בדרך דומה צעד הרב שלמה גורן בסדרת מאמרים בהצופה ערב הקמת המדינה. תחוקה (לעיל הערה (119, עמ' 152-156. על הסכמתם בעניין, ראו שם, עמ' 175-176.

[132] כך גם הבין הרב רבינוביץ את רמב"ם והעלה נימוקים רבים לביסוס טענה זו. עיינו לעיל הערה 127. עיינו גם הרב שלמה גורונטשיק (גורן), "חוקה תורנית כיצד?", בתוך: תחוקה (לעיל הערה 119), עמ' 154; הרב יהודה גרשוני, "המיעוטים וזכויותיהם במדינת ישראל לאור ההלכה", תחומין ב (תשמ"א), עמ' 184.

[133] עיינו תרגום אונקלוס לדברים ז, ב; רמב"ם, משנה תורה, הלכות עבודה זרה י, א.

[134] על פי תפיסה זו אין לראות כמובן בקבלת מצוות גיור חלקי. ראו גם הרב ראובן מרגליות, "משפטי גר תושב", טל תחיה: חקרי הלכה על בתי המשפט בארץ ישראל, רופאים ורפואות ומשפטי גר תושב, הוצאה שנייה מקובץ קוי אור, לבוב: הוצאת המחבר, תרפ"ב, עמ' ע–עא; הרב אליעזר ולדנברג, ספר שאלות ותשובות ציץ אליעזר, ירושלים: [חמו"ל], תשמ"ה, חלק טז, סי' ס, אות ח. הרב גרשוני מחדש כי דין קבלה נאמר רק על מי ששינה ממנהגו, אך מי שנוהג בשבע מצוות בני נח משחר ילדותו אינו בדין זה, ראו הנ"ל (לעיל הערה 132), עמ' 191.