התודעה הדתית נגזרת במידה רבה מעמדות הלכתיות. הנורמה קובעת את התודעה, ולכן הסוגיה הנידונה כאן בעניין מעמדם של ערביי ישראל ומיעוטים אחרים במדינה היהודית הדמוקרטית משפיעה הלכה למעשה על עמדות הציבור הדתי ואף המסורתי. בשיח הדתי נשמעות לעתים אמירות גורפות בדבר עמדה הלכתית שלפיה האזרחים הערבים הם, על פי ההלכה, אזרחים פחותים בערכם. מחקר מדיניות זה העלה כי אף על פי שיש בהלכה עמדות חריגות ברוח זו, רוב בעלי ההלכה בדורנו הציעו לראות בערביי ישראל ובמיעוטים אחרים אזרחים שווי זכויות.
מן המקורות היהודיים הקלסיים אפשר לחלץ שתי גישות בעניין מעמד הנכרי הגר בקרב עם ישראל: גישה לאומית וגישה אוניברסלית. שתי הגישות מאפשרות לנכרים בעלי זהות לאומית ותרבותית שונה לגור בקרב ישראל כגרים תושבים, אם יקבלו על עצמם לקיים רובד בסיסי של חובות המוגדרות "שבע מצוות בני נח". על פי הגישה הלאומית שבע מצוות אלו הן חלק ממצוות התורה והן נתבעות מכל אדם הרוצה לגור בקרב ישראל, ואילו על פי הגישה האוניברסלית מצוות אלו מבטאות נורמות יסוד אנושיות בלא תווי זיהוי יהודיים. הגישה הלאומית תובעת מנכרים לקבל על עצמם רובד בסיסי של חוקים יהודיים ומעגנת בתמורה את זכויותיהם בחוק. לעומת זאת הגישה האוניברסלית אינה תובעת מן הנכרים לקבל על עצמם חוקיים יהודיים אלא להיות נאמנים לחובותיהם האנושיות, ולכן אינה מעגנת את זכויותיהם בחוק אלא תובעת לנהוג בהם במוסריות. במונחי ימינו אפשר לומר שהגישה הלאומית תובעת מן האזרחים הנכרים יתר הזדהות עם המדינה ועם חוקיה ומעניקה להם בתמורה זכויות אזרח, ואילו הגישה האוניברסלית מאפשרת לנכרים לשמר את זהותם הנפרדת בלא להיטמע במדינה ולכן היא מסתפקת בהענקת זכויות אדם. דומה שכיום נשמעת תביעה חדשה, שאינה מוכרת במקורות, לאפשר לנכרים לקיים זהויות לאומיות נפרדות ובד בבד להעניק להם זכויות אזרח מלאות.
רוב בעלי ההלכה בדורנו קיבלו תביעה זו אם כי נקטו דרכים מדרכים שונות כדי לבססה מבחינה הלכתית. הם הכירו בכך שיש להביא לידי ביטוי הלכתי את השינויים שחלו בנורמות המוסר המקובלות בעולם, ובכלל זה את הנורמות המקובלות במדינות דמוקרטיות להעניק זכויות אזרח שוות בלא הבדלי דת ומוצא. בעלי ההלכה הטמיעו נורמות אלו בתוך ההלכה בדרכים מגוונות. יש שעשו זאת ביד רחבה, אף שנימקו זאת בקוצר ידה של המדינה לנהוג באופן שונה בגלל הלחצים הבין־לאומיים (המודל השני), ויש שהכירו בכך שריבונותה של המדינה שואבת מכוחן של אומות העולם ולכן אופייה הדמוקרטי מחויב ומותנה בהסכמתן (המודל השלישי). יש שטענו שאמנות בין־לאומיות והצהרות המוכרזות כלפי העולם כמגילת העצמאות מחייבות מבחינה הלכתית מכיוון שעל מדינת ישראל למלא את התחייבויותיה ולמנוע חילול השם (המודל הרביעי), ויש שמצאו את יסודותיהן של הנורמות הבין־לאומיות שנתחדשו בדרכי נועם שעליהן ציוותה התורה ובהשכנת השלום בין בני אדם כתכליתה הכללית (המודל החמישי). יש שתבעו לחדש תקנות שוויוניות על רקע השוויון הנוהג בעולם כדי למנוע איבה, ויש שטענו להתחדשות הלכתית עקרונית מכיוון שהתפתחותן של הנורמות האנושיות בקרב אומות העולם מחייבת עדכון מקיף בעניין היחס כלפי נכרים בהלכה (המודל השישי).
כמעט כולם הפנימו את הנורמות הבין־לאומיות התובעות שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה ומצאו עיגון הלכתי לנורמות אלו. נתקבעה בהלכה הגישה האוניברסלית, שאינה תובעת מן הנכרי לשנות את זהותו התרבותית, ובד בבד מכירה בו כאזרח שווה זכויות, ובכלל זה הזכות לבחור את נציגיו לכנסת ולהיבחר אליה. דווקא הדגשתה של קביעה זו חידדה את הצורך לבטא את זהותה היהודית של המדינה בדרכים אחרות. האיזון בין זכויות אזרח מלאות ללא יהודים במדינת ישראל לבין שמירה על זהותה היהודית של המדינה הביא לפיתוח ההבחנה בין זכויות פרט לבין זכויות לאום. אפשר להעניק לאזרחים לא יהודים החיים במדינת ישראל את מלוא זכויות הפרט, המתרחבות אף לזכותם לשמר את זהותם הלאומית והתרבותית במרחב התת־מדיני, אך בד בבד יש להבטיח את זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית במרחב השלם של המדינה כולה.