עשור חלף מאז פרצו המהומות הקשות במגזר הערבי שבהן קיפחו את חייהם 13 מפגינים אזרחי ישראל. האירועים היו בבחינת קו פרשת המים בכל הנוגע ליחסים
בין ערביי ישראל למדינה. לאחר האירועים — בין היתר לנוכח התנהלות המשטרה במהלכם והתנהלות המחלקה לחקירות שוטרים )מח"ש(, פרקליטות המדינה
והיועץ המשפטי לממשלה אחריהם — הרגיש הציבור הערבי בישראל שהמדינה מתייחסת אליו כאל אויב. אירועי אוקטובר ותוצאותיהם האיצו אפוא תהליכים של
התכנסות והתבדלות בקרב ערביי ישראל.
פרוץ המהומות היה ביטוי לזעם ולתחושת ניכור של האזרחים הערבים בישראל בשל אפליה וקיפוח שיטתיים שמהם סבלו )ועודם סובלים( מאז קום המדינה. כמו
שגרסו עדים אחדים במהלך דיוני ועדת אור )כינויה של ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000 (
עוד לפני אירועי אוקטובר — "הכתובת הייתה על הקיר". תחושות אלו של הציבור הערבי קיבלו משנה תוקף, ואף אישוש, בעקבות הטיפול הלקוי של רשויות אכיפת
החוק בתיקי ההרוגים והפצועים.
מחקר המדיניות שלפנינו בוחן לעומקה את החלטת היועץ המשפטי לממשלה לרבדיה ומפרט את הראיות ואת שקלולן בשלושה תיקי הריגה מתוך ה־ 13 .