שלושה מודלים הוצעו לשם הסדרה חוקתית של יחסי דת ומדינה:
- בידול נושא דת ומדינה מהשיח החוקתי.
- עיגון חוקתי לזכויות אדם בתחומי דת ומדינה.
- הענקת מעמד חוקתי להסדרים ספציפיים הקשורים לנושא.
המודל הראשון מציע לנתק את נושאי הדת והמדינה מן החוקה, מכיוון שהמחלוקת בנושאים אלו אינה מאפשרת להגיע לידי הסכמה רחבה הנדרשת כדי לעגן אותם ברמה החוקתית. על פי המודל נושאים אלו יזכו לחסינות. מטרת החסינות היא למנוע את הפיכתן של סוגיות הקשורות לנושא דת ומדינה לנחותות לעומת ערכים אחרים שיוגנו בחוקה, כגון שוויון וחירות. הענקת החסינות תאפשר למערכת הפוליטית להמשיך לייצר הסדרים בנושאי דת ומדינה למרות כל מה שנכתב בחוקה.
המודל השני מציע להעניק לנושא הדת והמדינה עיגון בחוקה ובתוך כך לנסות לפשר בין העמדה הקיצונית, הקוראת להפרדה מלאה בין דת למדינה, ובין העמדה הקיצונית האחרת, המצדדת במדינת הלכה.
המודל השלישי מציע להעניק מעמד חוקתי להסדרים ספציפיים בנושא הדת והמדינה. כדי שהחוקה לא תיראה כספר החוקים חשוב לנסח את ההסדרים המרכזיים, ורק אותם לכלול בה.
בדיונים שהתנהלו בהצעות אלו הייתה מחלוקת עמוקה בין הדוברים, והיא מבטאת במידה רבה את המחלוקת הקיימת בחברה בסוגיה זו. מצד אחד עלה החשש של הדוברים הדתיים – הם טענו כי מודל המתעלם מנושאים הקשורים ליחסי דת ומדינה יוצר מדרג בין זכויות 'ליברליות' דוגמת חופש הביטוי ובין זכויות או ערכים 'נחותים' כמו נושא השבת. על פי תפיסתם הייררכייה מסוג זה תפגע הן בזהותה של המדינה היהודית הן בזכויותיו של הציבור הדתי. מנגד מרבית הדוברים החילונים סברו כי חוקה ישראלית אינה יכולה להתעלם מסוגיית דת ומדינה, אולם במסגרת חוקתית אי-אפשר לפתור את כל הסוגיות הקשורות לעניין. העיסוק של החוקה בעניינים אלו צריכה להיות נגיעה כללית ועקרונית, ואילו פתרון הקונפליקטים צריך להמשיך להיעשות בהסדרים או בחקיקה שתוגן מפני ביקורת שיפוטית.