כמה תובנות בדבר החוסן הלאומי

לאחר חודש של מלחמה בצפון מסתמנות והולכות כמה תובנות בעניין המושג המעורפל בדרך כלל 'חוסן לאומי בעת מלחמה'.

1. כושר ספיגה. כושר ספיגה לאומי מתבטא בעמידותן של רקמות חיינו לנוכח נזקי המלחמה המצטברים. לאחר חודש של ספיגה נראה כי אף אחת מרקמות החיים הלאומיות החיוניות לא נפגעה, על כל פנים לא באופן ניכר: הרקמה הפוליטית, הרקמה המנהלית, הרקמה החברתית, הרקמה המוסרית, הרקמה התרבותית והרקמה הדמוקרטית, וכן מערכות ההספקה החיוניות – מים, חשמל, מזון וטלפון. כושר ספיגה הוא 'שמו השני' של העם היהודי לדורותיו, ומלחמת לבנון השנייה מוכיחה זאת שוב.
2. משאבים לאומיים לעומת שיעור הנזק. אחת הדרכים למדוד מדידה מתמטית את שיעור הנזק של המלחמה היא לחשב את היחס שבין הגודל המוחלט של נזק מסוים לבין הגודל המוחלט של המשאב הלאומי הרלוונטי. לדוגמה: חלוקה של מספר הבתים והדירות בגליל שנפגעו במהלך 33 ימי הרעשה רצופים בסך הבתים והדירות באותו אזור מלמדת על שיעור נזק נמוך בהרבה מ-1%. יחס זה נמוך עוד יותר כאשר מודדים אותו בחיפה.
   גם בפרמטרים האחרים – כגון מספר הנפגעים (הרוגים ופצועים; שהוא בבירור ה'נזק' החמור ביותר), מספר הטנקים, המסוקים ומטוסי הקרב שיצאו מכלל פעולה בלחימה, שטחי חורש שנשרפו, מפעלים ומוסדות ציבור שפגע בהם טיל וכו' – בכולם שיעור הנזק שהסב האויב למדינת ישראל זעיר.
3. פריסת רשתות תמיכה. חוסן לאומי מתבטא, בין השאר, במספר, בגודל וביעילות של רשתות התמיכה שנפרסות למען האוכלוסיות הסובלות מהמלחמה.
   רשתות תמיכה נפרסו למן השבוע השני של המלחמה (כאשר התברר שאין היא מלחמת בזק) – בחסות הממשלה, עשרות ארגונים וולונטריים ואלפי אנשים נדיבי לב. מדובר בשינוע של אלפי בני אדם מהצפון לדרום, בהספקת מזון ותרופות למקלטים, בשדרוג התנאים במקלטים, בסיוע נפשי, בהזרמת תקציבי חירום לעיריות ועוד. וכל זאת תוך כדי לחימה.
   האם פריסת רשתות התמיכה נעשתה במהירות הראויה ובאינטנסיביות הדרושה? בהחלט ייתכן שלא: ייתכן שההתחלה הייתה מגומגמת מדי ולא מתוכננת. אבל מי ידע בתחילת הלחימה מה יהיה מִשכָה?
4. ייצור תחת אש. חוסן לאומי מתבטא גם ביכולת להמשיך לייצר תחת אש. מאחר שבצפון המדינה יש שיעור נמוך באופן יחסי של מפעלים יצרניים (בהגדרה הרחבה ביותר של מונח זה), ומאחר ששיעור ניכר של המפעלים באזור זה המשיך לתפקד באופן מלא או חלקי, גם תחת אש, ממילא הנזק קטן.
   לסיכום, אם מתבוננים בפרמטרים שהוצגו לעיל (פרמטרים אזרחיים בעיקרם; בחוסן הצבאי יש לדון בנפרד), נראה כי מדינת ישראל עמדה היטב במלחמה. נראה כי הנזקים הממשיים שארגון החזבאללה גרם אינם רבים. לעומת זאת הנזקים הפסיכולוגיים קשים יותר: החוויה הפרטית של אזרחי ישראל היא פגיעה גדולה; ובמידה מסוימת לכך אחראית התקשורת הישראלית. פער זה, בין שיעור הנזקים האובייקטיבי לבין תחושת הפגיעה הסובייקטיבית, מחייב מחקר רציני.
5. יכולת רה-גנרטיבית. רכיב חמישי של החוסן הלאומי עדיין עומד לפנינו. מדובר ביכולת, או באי-יכולת, של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית להחלים מפצעיה מיד לאחר שתסתיים המלחמה. כוונתי ליכולת להפיק לקחים, לשפר, להקים מבנים נאים יותר וחזקים יותר במקום המבנים שנהרסו, לטעת, לחזור לצמיחה כלכלית מואצת, להחזיר את אזור הצפון למה שהיה בטרם המלחמה – גן פורח.
    
   הכותב הוא נשיא המכללה האקדמית צפת ומתאם פורום צבא–חברה במכון הישראלי לדמוקרטיה.