חדשנות במגזר הציבורי

לסיכום השנה החולפת ולכבוד השנה החדשה, בואו נדבר על חדשנות. שנת 2016 היתה שנת החדשנות. בינואר הוקמה הרשות לחדשנות (כי "מדען ראשי" זה מיושן), "במות לחדשנות" צצו כפטריות אחרי הגשם, מחיל האוויר ועד נציבות שירות המדינה. בכלל, כפי שאמר לי פקיד בכיר באחד ממשרדי הממשלה, אם רוצים לקבל תקציבים אין מה להקים יחידות מחקר ופיתוח - צריך להקים "יחידות חדשנות".
הבעיה היא ששיח החדשנות לא עוסק בשאלה מהי בדיוק "חדשנות", במה היא אמורה להתבטא או למה צריך אותה במגזר הציבורי. במקום זה אנו מוצפים בניסיונות להסביר מדוע אין חדשנות במגזר הציבורי. למשל, מדברים על כך שהכישלון להטמיע חדשנות נובע מחוסר תחרות והיעדר תמריץ להשתפר; על בירוקרטיה כמעכבת חדשנות; על חוסר אינטגרציה בין מערכות ; ועל האופי שונא הסיכון של האדמיניסטרציה.
בהתאם, ממליצים כיצד לקדם חדשנות: תהליכי מיכרוז והתקשרויות קלים יותר, מחוייבות לעניין מצד מקבלי ההחלטות, פיתוח תהליכי עבודה שקופים, מינוי צוותים ייעודיים ומתן תמריצים, הפצת פרקטיקות מיטביות בקרב אנשי מקצוע, וכמובן – חשיבה מחוץ לקופסא.
נשמע לכם מוכר? לא בכדי. פעם קראו לזה "מנהל תקין". אחר כך "יעילות שלטונית". אחר כך אולי סינרגיה או אופטימיזציה. היום קוראים לזה חדשנות. כך נוצרות קלישאות.
באזז החדשנות איננו קיים רק בתוך הממשל. הוא מפרנס מומחים, מכונים ויועצים. ראש וראשון להם הוא קלייטון כריסטנסן מבית הספר למנהל עסקים בהרווארד שספרו "הדילמה של החדשן" משנת 1997 הפך אותו למעצמת חדשנות של איש אחד. בשנתיים האחרונות מתחילים להסתבר גם כישלונות השיטה שהציע, ובייחוד חוסר הרלבנטיות שלה ביחס למגזר הציבורי. אבל הרכבת כבר יצאה מהתחנה.
ובתוך שכרון החדשנות, איש אינו יודע להסביר מה משמעותה למגזר הציבורי. האם הכוונה לפתרון יעיל של בעיות? לדיגיטציה של שירותים? אם כן, מה חדשני בזה? בנוסף, מרוב עיסוק בהפיכת השירות הציבורי להאב ענק של חדשנות, נזנחת השאלה האם זה בכלל נדרש. ייתכן מאד שהתשובה על כך היא שלילית. אכן, הבירוקרטיה צריכה לפעול ביעילות, לפתח לעצמה פתרונות לבעיות ככל שהן מתעוררות ולתת מענה לצרכי הציבור. אבל ה"חדשנות המערערת", זאת שאמורה לשנות סדרי בראשית כהגדרתו של כריסטנסן, זו שיש בה אלמנט חזק מאד של סיכון - צריכה להיות נחלתו של הסקטור הפרטי. תנוח דעתכם, כאשר שינויים אדירים יתחוללו בעולם הם יבעבעו מתחת לרגלי השירות הציבורי גם בלי שהוא יחפש אותם באופן אקטיבי.
הנה שתי הצעות להחלפת מדיניות החדשנות.
ברמה המוסדית חשוב מאד להמשיך ולחזק את יחידות המחקר והאסטרטגיה בתוך רשויות השלטון. תפקיד יחידות אלה הוא להתבונן בארגון שבתוכו הן פועלות – ולהציג פתרונות משווים לבעיות המתעוררות במהלך העבודה של הרשויות. אין צורך ביחידות מיוחדות לחדשנות.
שנית, ברמה המהותית, יש להחליף את שיח החדשנות בשיח על אוריינות דיגיטלית. שיח זה יבטא את הצורך של אנשי המנגנון בשירות הציבורי בהבנה של, ובהתמודדות עם, סוגיות כמו הבנת הזכות לפרטיות והאיומים עליה, המשמעויות של עבודה במרחב ארגוני שקוף, טיב היחסים בין אדם ומכונה בשירות הציבורי, וניהול המידע הציבורי בעולם דיגיטלי. במקום להגג על "חדשנות", מוטב שכל מקבל החלטות בכיר יבין את הסוגיות העקרוניות הנוגעות להזדמנויות ולמתחים שבין טכנולוגיה, משפט, חברה וממשלויבין גם מדוע אף פעם לא כדאי לומר "אי אפשר לעצור את הטכנולוגיה".
אם לא נאמץ את התפיסות האלה, נמשיך לראות יוזמות חדשנות מפוצצות וחלולות. מנהיגים מעולים בתוך השירות הציבורי לא צריכים להיות "חדשניים". חשוב יותר שיהיו בעלי אוריינות דיגיטלית.

המאמר פורסם לראשונה בדה מרקר.