מקלות בגלגלי המשילות

בשקט בשקט, הצטרפו בשבוע שעבר לשולחן הממשלה אלי כהן שמונה לשר הכלכלה ואיוב קרא שמונה לשר ללא תיק. מינויים אלו שוב מעלים אל סדר היום את סוגית חוסר היציבות הפנימי של ממשלת נתניהו הרביעית: ממשלה שהיא על פניה הומוגנית ויציבה, אך מבחינה מבנית היא רעועה מאוד. מאז הקמתה לפני כשנה וחצי, אין בממשלה הנוכחית רגע דל: חמישה שרים כבר הספיקו לעזוב אותה ושבעה הצטרפו. במקביל סובלת הממשלה הנוכחית מחילופים פנימיים רבים: בעשרה משרדים (כולל מרכזיים כביטחון ופנים) כבר התחלפו שרים לפחות פעם אחת. השיא נרשם השבוע עם כניסתו של שר רביעי למשרד הכלכלה בתוך פרק זמן של 20 חודשים.

כשמצרפים לכך את הבחירות התכופות ואת אורך הכהונה הלא-ממושך של הממשלות, התוצאה היא תחלופה בלתי נסבלת. לשם ההמחשה, מאז 1996 מתחלף שר אוצר או שר הפנים בממוצע בכל שנה וחצי. אלי כהן יכהן כשר ה-14 במשרד הכלכלה (התמ"ת והתמ"ס לשעבר) בתקופה של קצת יותר מ-20 שנה ויואב גלנט הוא השר ה-13 במשרד השיכון באותו פרק זמן, דבר שעשוי להסביר את בעיית המדיניות בתחום כמו הדיור שמצריך חשיבה ארוכת טווח. להשלמת התמונה העגומה יש להוסיף את העובדה ששניים מהמשרדים החשובים ביותר- החוץ והתקשורת- מוחזקים כבר כמעט שנתיים בידי ראש הממשלה וספק אם מתנהלים בהם סדרי עדיפויות ותכניות עבודה לטווח הרחוק.

קרוסלת הסבבים הבלתי פוסקת, יחד עם התופעה של פיצולי משרדים, העברת סמכויות ממשרד למשרד ו"תפירה" של משרדים חדשים, היא בבואה לבעיית משילות אמיתית שאינה מאפשרת לשרים לתכנן לטווח רחוק ומפיקה סביבת עבודה לא יציבה גם עבור הדרג המקצועי. בימים אלו עולות לחלל האוויר יוזמות שונות ל"שיפור המשילות" כדוגמת היוזמה להרחבת המינויים הפוליטיים, תוך ביטול ועדות האיתור וסגירת נבחרת הדירקטורים. לכך מצטרפת היוזמה למניעת חקירת ראש הממשלה בזמן כהונתו. בין יוזמות אלו לשיפור המשילות אין דבר וחצי דבר ואף להפך.

לאחר הכרזת טראמפ על מינוי 4,000 פקידים חדשים ביקש ראש הממשלה להגדיל את היקפי המינויים הפוליטיים בישראל בשם חיזוק המשילות. אך במחקר שערך פרופ' מומי דהן עבור המכון הישראלי לדמוקרטיה, נמצא שככל שמינויים פוליטיים רווחים במדינה יורדת האפקטיביות של השירות הציבורי בה. זאת ועוד, האם הגיוני להחליף חלק ניכר מהדרג הפקידותי במשרדי הממשלה כשבכל שנה או שנתיים מתחלף השר? ומה המוטיבציה של שרים לקדם תהליכים ארוכי טווח שכהונתם קצובה וקצרה? במצב עניינים זה, אין אלא להסתמך דווקא על הדרג הפקידותי המקצועי.

ישראל הפכה בעשורים האחרונים לבית קברות לרפורמות- די אם נמנה את רפורמת הבריאות של השרה לשעבר גרמן, הרפורמה בתכנית הלימודים של השר לשעבר פירון, חוק השוויון בנטל על גלגוליו והניסיון לשנות ולאחר מכן לבטל את רפורמות השידור הציבורי. זוהי הסיבה שמשבר המשילות וחוסר היציבות במשרדי הממשלה פוגע בסופו של דבר במשק ובכולנו.

לכן, מעבר לדרג מקצועי חזק, המציאות מחייבת תיקונים בשיטת הממשל שלנו שיחזקו את המשילות. ובראשם תיקונים שיביאו להקטנת הסחטנות של מפלגות קטנות על ידי יצירת שני גושים גדולים. דרך מרכזית לעשות זאת היא לקבוע כי ראש המפלגה הגדולה יהיה ראש הממשלה. תיקון כזה ייתן תמריץ להצביע למפלגות הגדולות. בנוסף, חייבים לצמצם את מספר משרדי הממשלה ל-18 משרדי ליבה ובכך להקטין את הסחר-מכר סביב המינויים. ביטול תפקידי סגני השרים והשרים ללא התיקים יהוו צעדים משלימים.
עד שזה יקרה, נמשיך לסבול מחוסר יציבות ומרפורמות אופנתיות כאלה ואחרות שלא מקדמות אותנו בטווח הרחוק.

המאמר פורסם לראשונה ב"דה מרקר"