מי לוחץ חזק יותר?

בכל הקשור לניהול ענייני הדת, מה שקובע הוא המציאות בשטח, ולא איומים בקרע חסר תקדים בין יהדות אמריקה וישראל. שינויים דה יורה בסטטוס קוו כמעט שלא קורים בידי הממשלה, שלרוב ממילא מעדיפה לא להחליט.

העם היהודי, בישראל ובגולה, נחשף השבוע לאמת יהודית פשוטה: מי שלוחץ חזק יותר על בנימין נתניהו, נהנה יותר אצל בנימין נתניהו.

ראש הממשלה בגד באמונם של יהודים מאמריקה ושל כמה מקומיים לאחר שהולחץ ונלחץ בידי שותפיו החרדים והחרד"לים לקואליציה. זה משחק פוליטי לגיטימי שהתגובה המסתמנת כלפיו, לגיטימית אף היא (וגרועה), היא התנכרות גוברת של יהודים בחו"ל כלפי ישראל. אבל איפה טעו היהודים מאמריקה בהערכות הפוליטיות שלהם ובהתנהלותם? מה החמיצו כשיצאו במחולות בפברואר 2016 בתגובה לאישורו בממשלה של הסדר הפשרה בכותל?

הם טעו בהערכת התיאבון הכביר של המפלגות החרדיות בקדנציה הנוכחית בענייני דת ומדינה, ובנכונות של נתניהו להשביעו; הם טעו לחשוב שמישהו בישראל יעבוד בשבילם בשעה שהרפורמים והקונסרבטיבים כאן הם קבוצה זניחה ושולית, ובזמן שישראל הלא-חרדית, כולל נציגיה הפוליטיים, אדישה לענייני דת או מסויגת מזרמים לא-אורתודוקסיים. הם גם טעו בהבנת מערכת ההפעלה בענייני דת ומדינה בישראל, שבה דברים זזים מלמטה למעלה, ולא להפך. מתווה הכותל, ייתכן, הקדים את זמנו.

לפני 70 שנה, ביוני 1947, שיגר דוד בן גוריון, מי שעתיד להתמנות תוך שנה לראש הממשלה הראשון של ישראל – מכתב קצר להנהלת אגודת ישראל. במסמך הסטטוס קוו מתחייבת הנהגת היישוב להתחשב בדת היהודית בנושאים רגישים הנוגעים גם לחיי המדינה החילונית שבדרך. רובם נוגעים לכלל יהודי הארץ – שמירה על כשרות במטבחים ציבוריים, שמירה על עקרונות דתיים בענייני אישות ושמירה על אופי השבת הציבורית; העניין הרביעי, שנוגע לקהילה החרדית בלבד, מבטיח לה אוטונומיה בחינוך ילדיה.

להוציא יוצאי דופן, המפלגות החרדיות, ודווקא בזמנים שבהם הן היו חלק מהשלטון, עמלו בעיקר על הסעיף הרביעי. הדאגה לרווחת הקהילה החרדית היתה הלחם והחמאה של נציגיה: דיור, תקציבי ישיבות, דאגה לפטור מגיוס, הטבות ייחודיות כמו הבטחת הכנסה לאברכים ופטור מארנונה למוסדות דת. אלא שבקדנציה הנוכחית המפלגות החרדיות ממטירות חוקים שנועדו לבצר את מונופול הרבנות על הציבור הכללי: על מתגיירים, על נשים הטובלות במקוואות, על הכשרות, ובקרוב מאוד גם ניסיון של ש"ס לחוקק חוק שימנע מעיריות להתיר פעילות עסקית בשבתות.

עד עכשיו גילה נתניהו רפיסות רבה מול שותפותיו החרדיות, ואיפשר להן לרפד את האוטונומיה החרדית. כך קרה, למשל, שממשלתו שברה שיא חדש בגובה תקציב הישיבות –1.2 מיליארד שקל לשנה.

בינתיים, המפלגות החרדיות עדיין לא הצליחו לעקוף בחקיקה את פסיקת בג"ץ שהתירה פתיחת מרכולים בתל אביב בשבת, וחוק המקוואות עבר בגרסה מרוככת, אבל ריסוקו דה יורה של מתווה הכותל הוא אמירה ערכית דרמטית של נתניהו, שלב חדש. נתניהו אומר לחרדים: הכותל, כמו תקציבי הישיבות, הוא מרחב חרדי בלעדי והמפתחות אליו אצלכם. הכותל-רבתי, מקשת רובינסון ועד רחבת התפילה המרכזית, לא שייך לעם היהודי – כפי שנתניהו עצמו הצהיר בפורומים נכבדים שונים – אלא הוא חלק מהאוטונומיה החרדית ולכן אין מניעה שיתנהל כבית כנסת חרדי בפיקוח רב המקום החרדי. האם הפעם יעצור הרוב הלא-חרדי ויגיד עד כאן? התשובה מיותרת.

ומול המשחק הפוליטי הקשוח הזה, הרפורמים והקונסרבטיבים לא הפגינו נחישות מספקת. שכן בישראל, במה שקשור לניהול ענייני הדת, מה שקובע הוא המציאות בשטח, ולא איומים בקרע חסר תקדים בין יהדות אמריקה וישראל. שינויים דה יורה בסטטוס קוו כמעט שלא קורים בידי הממשלה, שלרוב ממילא מעדיפה לא להחליט; שינויים קורים מלמטה, בלי הכרזות גדולות וחגיגיות, לעתים תוך "גניבת סוסים" וקביעת עובדות בשטח. לפעמים זה עובד לטובת החרדים (רחובות סגורים בשבתות, חיזוק מערכת החינוך החרדית), לפעמים לטובת החילונים (יעיד מספר העסקים הפתוחים בשבת). היסטורית, הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי השיגו את רוב הישגיהם בישראל דרך מסלול שלישי - בג"ץ. זה גם עשוי לקרות כאן, אבל הפעם זה לא יספיק.

בסיפור הכותל, הממשלה יצאה בינואר 2016 בהכרזה גדולה, חגיגית וחריגה, אלא שההכרזה הקדימה את המציאות, או במלים אחרות – מי שרוצה רחבת תפילה, שיביא גם מתפללים. היתה ועודנה רחבת תפילה שנקראת "עזרת ישראל", היא פתוחה לקהל, אך מתפלליה מועטים יחסית לגודל המחלוקת. העובדה שברוב הימים שעברו מאז הוכרזה פשרת הכותל הרחבה עמדה ריקה ממתפללים, היא משמעותית. היא איפשרה למתנגדי התוכנית לארגן "תפילות מחאה" של קבוצות חרד"ליות ב"עזרת ישראל" הריקה, וייתכן כי אלה הקלו על הממשלה לזרום עם המהלך החרדי. ייתכן, וזה רק ניחוש, כי אילו תיירים רפורמים וקונסרבטיבים היו ממלאים את הרחבה באופן קבוע, היה קשה יותר לממשלה לבטל את מתווה הכותל.