המטבע שמתחת לפנס

הבדיקה שערכו בהתאחדות התעשיינים מצביעה על כך שכ-80% מבעלי החברות בצפון סובלים מהיעדר כוח אדם מיומן בענפי התעשייה השונים בעיקר טכנאים, הנדסאים ומפעילי מכונות והמצב רק הולך ומחריף בקרב הדור הצעיר. נתונים אלו, מציגים כשל מדיניות, כמובן על רקע העובדה שלמעלה ממחצית מאוכלוסיית הצפון מורכבת מערבים שהצעירים שבהם מתקשים במציאת עבודה

נתונים שפירסמה לאחרונה התאחדות התעשיינים בצפון, מצביעים על מחסור משמעותי בכוח אדם מיומן במפעלים בצפון. וזאת על אף שהיקף האבטלה במחוז זה הוא גבוה יותר מאשר במרכז הארץ ועומד על כ-8%. הבדיקה שערכו בהתאחדות התעשיינים מצביעה על כך שכ-80% מבעלי החברות בצפון סובלים מהיעדר כוח אדם מיומן בענפי התעשייה השונים בעיקר טכנאים, הנדסאים ומפעילי מכונות והמצב רק הולך ומחריף בקרב הדור הצעיר. נתונים אלו, מציגים כשל מדיניות, כמובן על רקע העובדה שלמעלה ממחצית מאוכלוסיית הצפון מורכבת מערבים שהצעירים שבהם מתקשים במציאת עבודה. למעשה, במחקר שערכתי עם ד"ר סאמי מיעארי מצאנו שלמעלה משליש מהצעירים הערבים בגילאי 19-23 אינם נמצאים בשוק התעסוקה או באקדמיה ורובם טענו כי הם אינם מוצאים עבודה. המצב חריף משמעותית אצל נשים שכמחציתן נמצאות במצב זה.

אותם רבבות הצעירים הערבים שמסיימים את התיכון ואינם מוצאים תעסוקה הופכים לנטל על החברה ומתקשים בשלבים מאוחרים יותר להשתלב בתעסוקה איכותית. בעבר דובר רבות על החסמים הרבים המקשים על שילוב הערבים בשוק העבודה הישראלי, כמו אפליה, מגורים בפריפריה, בעיות נגישות בין היישובים הערביים ומוקדי התעסוקה, מסגרות לילדים קטנים (שיאפשרו יציאת נשים לעבודה) וגורמים נוספים. עם זאת, כמעט ולא הייתה התעסקות בסוגיית המעבר של אוכלוסיית הצעירים הערבים מתקופת לימודי התיכון אל שוק העבודה או הלימודים, כאשר הציפייה היא שחסמים רבים עלולים להיות משמעותיים בתחילת דרך ההשתלבות בשוק העבודה ובחירת מסלול ההמשך בחיים הבוגרים.

נראה שהמצב הנוכחי בצפון מהווה דווקא הזדמנות לכלכלה הישראלית, לתעשייה ולחברה הערבית. צומת האינטרסים הזו מתלכדת לצורך להשקיע את המשאבים הנחוצים בעיקר בחינוך בגילאים הצעירים. כך, יש להקצות משאבים לתגבור בחינוך הטכנולוגי ביישובים הערבים כבר מגיל התיכון ובלימודי עברית שיאפשרו שילוב חלק יותר במקומות עבודה שבהם רוב העובדים יהודים. בנוסף, בכדי לאפשר ליותר נשים ערביות לצאת לעבוד, יש להשקיע במעונות יום ובהקמת אזורי תעשייה סמוכים ליישובים הערבים או לכל הפחות לשדרג את תשתיות התחבורה הציבורית בין היישובים היהודים לערבים בצפון בדגש על מוקדי התעסוקה. כל אלו מצריכים תכניות ארוכות טווח בשילוב מערכות. וזה עוד לפני שדיברנו על מחסור כוח האדם הכללי בשוק ההיי-טק בצפון, בדרום ובמרכז שמצריך היערכות נוספת.

מצידה של החברה הערבית, היא חייבת לדרוש את השינויים האלו ולדחוף אליהם ולא לחכות למדינה. באופן ספציפי, חשוב שהנשים הערביות תצאנה מהקונספציה המוטעית של השתלבות במקצועות "טובים למשפחה" כמו הוראה וחינוך ותעבור ללימודים שיאפשרו להן להתברג בתעשייה, בהיי-טק ובמשרות ניהול. אחרת, רבות מהן ימשיכו למצוא עצמן מובטלות או נוסעות חמש שעות מדי יום ללמד בנגב, היכן שיש צורך במקצועות אלו ובשכר נמוך.

אין ספק, המצוקה הנוכחית בידיים עובדות בצפון היא תוצאה של מדיניות שגויה לאורך שנים בכלל האוכלוסייה ובקרב האוכלוסייה הערבית בפרט שמקורה בטקטיקה של "כיבוי שריפות". הגברת השתתפותם והשתלבותם של הערבים בישראל יכולה להגביר את חוסנה החברתי והכלכלי של החברה בישראל, להיות מנוף צמיחה במשק ולמשוך קדימה את אזור הפריפריה הצפוני. בנוסף, שינוי הסטטוס קוו בשוק העבודה החד-גוני פוגע בחיים הרב-תרבותיים בישראל ובכך פוגע גם ביהודים וגם בערבים. לבסוף, עבור הצעירים הערבים בצפון זהו לא רק צורך כלכלי, אלא גלגל הצלה עבור רבים העלולים להידרדר לפשיעה או לעבודות עם הכנסה נמוכה וחיי עוני בטווח הרחוק. ההזדמנויות בצפון בימים אלו הן שעת כושר עבור הכלכלה והחברה הישראלית. הגיע הזמן להפסיק לחפש את המטבע כשהוא כאן כל העת מתחת לפנס.

פורסם לראשונה בגלובס.