לאן נעלמה האופוזיציה?

נראה שבכנסת ישראל, ובפרט בכנסת הנוכחית, הפכה האופוזיציה למילת גנאי. אין להקל ראש בסכנה של אופוזיציה חלשה. מצב זה פוגע בעיקר בציבורים שאינם מיוצגים בממשלה, ואף בתפקוד הממשלה, שאינה נתונה לביקורת אמתית.

איזו מפלגה לא רוצה לאחוז בהגה השלטון? מי מחברי הכנסת שלנו לא רוצה להתמנות לשר? מובן מאליו שאף אחד לא נכנס לחיים הפוליטיים מתוך מטרה ללכת למדבר האופוזיציוני. אלא שנראה שבכנסת ישראל, ובפרט בכנסת הנוכחית, הפכה האופוזיציה למילת גנאי. אחד המדדים לכך הוא פרישת חברי כנסת, בעיקר מהאופוזיציה, החל בשי פירון, שכיהן כשר החינוך בכנסת הקודמת, דרך דני עטר, שהעדיף לכהן כיו"ר קק"ל, וכלה בפרישות האחרונות של פרופ' טרכטנברג, אשר חזר לאקדמיה, אראל מרגלית שהעדיף לחזור לעולם העסקים ממנו בא, וזהבה גלאון שהודיעה כי היא מעוניינת להתמקד בעשייה מפלגתית.

לאופוזיציה במשטר דמוקרטי שני תפקידים חיוניים – להוות אלטרנטיבה לממשלה המכהנת ולפקח עליה. אך דווקא אצלנו בישראל, האופוזיציה קטנה, חלשה ומפולגת. מצב זה נובע מסיבות פוליטיות ומוסדיות כאחד. מבחינה פוליטית ישנה נטייה בישראל להקים קואליציות גדולות ולכן האופוזיציה קטנה, וגודלה הממוצע עומד על כ-37% ממושבי הכנסת בלבד. בנוסף, האופוזיציה מורכבת מכמה מפלגות שמתקוטטות ביניהן בנושאים אידאולוגיים, כפי  שקורה בין הרשימה הערבית המשותפת ליתר המפלגות, או בנושאים פרסונליים, כדוגמת השאלה מי ינהיג את הגוש האלטרנטיבי, כפי שקורה בימים אלו בין "יש עתיד" לבין "המחנה הציוני". נכון הדבר שמאבקים פנים אופוזיציוניים תמיד היו במערכת הפוליטית בישראל, אך מאז שנות ה-90, הלך מצב זה והחריף, עם הירידה בכוחן של המפלגות הגדולות.

האופוזיציה בישראל גם נעדרת כלים יחסית לאופוזיציות אחרות בעולם ואפילו יחסית לכלים שהיו ברשותה בעבר. כך למשל, הצעות האי אמון הפכו בשנים האחרונות לכלי ריק מתוכן משום שהן לא מצריכות רוב רגיל כבעבר, אלא רוב של 61 ח"כים לפחות וכן הסכמה בין מפלגות האופוזיציה על זהותה של ממשלה חלופית – מה שלא סביר שיקרה. גם התקציב הדו שנתי שהונהג לא מכבר מונע מהאופוזיציה לאיים בתדירות שנתית על שלמות הממשלה, וחוק ההסדרים מונע ממנה להעביר ביקורת רצינית על עשרות חוקים, המועברים בהליך בזק, ביחד עם חוק התקציב. בהינתן שגם כלים אחרים, העומדים לרשות חברי האופוזיציה לצורך פיקוח על הממשלה, אינם אפקטיביים דיים, אנו מקבלים אופוזיציה שנאלצת להשתמש בגימיקים ובעתירות לבג"ץ בכדי למלא את יעודה וגם כדי לקבל תהודה בתקשורת.

אין להקל ראש בסכנה של אופוזיציה חלשה. מצב זה פוגע בעיקר בציבורים שאינם מיוצגים בממשלה, ואף בתפקוד הממשלה, שאינה נתונה לביקורת אמתית. בכדי לשנות מציאות זו, יש לנקוט מהלכים בשני מישורים. ראשית, יש לערוך שינויים מבניים שעשויים לתמרץ הצבעה למפלגות גדולות ומרכזיות ולהביא להתכנסות לשני גושי מפלגות, על חשבון מצב של פיצול יתר. אחת הדרכים לעודד זאת היא לקבוע למשל שלאחר בחירות, ראש המפלגה הגדולה ביותר יקבל באופן אוטומטי זכות ראשונים להרכיב את הממשלה הבאה. אם הבוחרים ידעו שאלו הם חוקי המשחק, ייתכן שהם יערכו שיקולים אסטרטגיים ויעדיפו לתת את קולם למפלגה גדולה כדי להגביר סיכויי העומד בראשה לעמוד בראש הקואליציה. שנית, יש לערוך רפורמה בעבודת הכנסת שתחזק את כלי הפיקוח העומדים לרשות חבריה. כך למשל, במקום שעת שאלות אחת לכל שר בשנה, ניתן לאמץ מודלים ממדינות אחרות, ולחייב את ראש הממשלה והשרים להתייצב פעמים רבות יותר בכנסת על מנת להשיב על שאלות חברי האופוזציה. עוד דוגמה לצעד נדרש הוא הצורך בהגדלת צוותי המחקר העומדים לרשות חברי הכנסת וועדותיה בכדי לאפשר להם להתמודד בצורה טובה יותר עם הידע שנצבר במשרדי הממשלה.

מהלכים אלו עשויים ליצור אופוזיציה אפקטיבית יותר וממשלה מפוקחת יותר, שנותנת שירות טוב יותר לחברה בישראל.