העם רוצה דמוקרטיה אמיתית

ממעקב אחר השיח בתקשורת וברשתות החברתיות, מתקבל לעתים הרושם שחלק משמעותי מהציבור מאס בדמוקרטיה במובנה המלא ושישנה נכונות לוותר על המגבלות שהיא מטילה על הכוח השלטוני ועל החירויות והזכויות שהיא מבטיחה לכל אזרח. אלא שמדד הדמוקרטיה לשנת 2017 מוכיח שזה לא המצב.

ממעקב אחר השיח בתקשורת וברשתות החברתיות, מתקבל לעתים הרושם שחלק משמעותי מהציבור מאס בדמוקרטיה במובנה המלא ושישנה נכונות לוותר על המגבלות שהיא מטילה על הכוח השלטוני ועל החירויות והזכויות שהיא מבטיחה לכל אזרח. הביקורת המושמעת על שופטי בית המשפט העליון ועל מוסדות אכיפת החוק, והשיח הבוטה לעתים כנגד חירויות בסיסיות כמו חופש הביטוי, הניעו רבים למסקנה כאילו רוב הישראלים רואים את הדמוקרטיה כשלטון שבו הרוב הפוליטי זכאי לכוח שלטוני בלתי מוגבל. הרוב קובע ואין בלתו.  

אלא שמדד הדמוקרטיה לשנת 2017 מוכיח שזה לא המצב. יותר מכך, לא ניתן לזהות מגמה כזאת לאורך השנים האחרונות. המדד נושא עמו שני מסרים שחשוב שכולנו נפנים: האחד, הציבור ברובו מבין את המשמעות המהותית של עקרונות דמוקרטים, וחשוב לו מאוד לשמור עליהם;  והשני, לציבור אין אמון בטוהר הכוונות ובהתנהלותם של נבחריו ושל המוסדות הפוליטיים.

באופן שעשוי אולי להפתיע - הציבור הישראלי בכלל והיהודי בפרט אינו מוכן לוותר על הדמוקרטיה בקלות. במתח שבין מדינה יהודית ודמוקרטית שואף רוב הציבור (43%) לאיזון בין שני הרכיבים, 32% מעדיפים את הרכיב הדמוקרטי, ורק 23% את היהודי. רובנו גם רואים חשיבות עליונה בשמירה על החופש שלנו בכלל, ועל חופש הביטוי בפרט. ובניגוד לשיח הרווח בקרב חלק מהפוליטיקאים, רוב מוחץ מבין הישראלים מתנגד לאפשרות שייאסר עליהם למתוח ביקורת על המדינה באופן פומבי או לאפשרות שכלי תקשורת ייסגר אם הוא מבקר את הממשלה בחריפות.

בניגוד לשיח השטחי שהובילו במהלך השנה החולפת גורמים פוליטיים בשם "המשילות", רוב הציבור הישראלי אינו נוטה כעיוור אחרי אמירות פופוליסטיות ואינו מאמץ את הנוסחה הפשטנית לפיה בדמוקרטיה "רק הרוב קובע". רוב מהציבור סבורים שהחלטות המנוגדות לערכים דמוקרטיים הן לא דמוקרטיות גם אם התקבלו על ידי ממשלה שיש לה רוב. יתכן ששינוי המגמה הזה, לעומת שאלה זהה שנשאלה לפני חמש שנים, מלמד כי תנועת המטוטלת בדעת הקהל משנה כיוון. הציבור רוצה לשמור על המוסדות הממלכתיים שמאזנים, משפרים, מדייקים ומבקרים את החלטות הדרג הפוליטי.     

נראה, שדווקא המתקפות על מוסדות הדמוקרטיה, מחזקות את תגובת הנגד הציבורית. וכך, באופן מטריד, אמון הציבור בפוליטיקאים ובמוסדות הפוליטיים נמצא גם השנה בשפל- רק 15% נותנים אמון במפלגות ורק רבע מהציבור נותן אמון בכנסת. אפילו בממשלה, נותנים פחות משליש מהישראלים אמון - כמו בתקשורת המושמצת. לעומת זאת, בית המשפט העליון זוכה באמון גבוה בקרב למעלה ממחצית מהציבור והאמון בנשיא המדינה עומד על 65% ונמצא בעליה.

נכון, שבקרב חלק מהציבור הימני והדתי-חרדי, התפיסות לגבי מצב הדמוקרטיה הישראלית ומוסדותיה אינו תואם לתחושות רוב הציבור. ובכלל- נראה שלשסעים המוכרים בחברה הישראלית בין ימין לשמאל ובין הדתיים לחילונים, נוסף שסע תואם ונוסף בין אלו שתומכים בדמוקרטיה רחבה ובין אלו שרוצים לצמצם אותה לשלטון הרוב. אך בשורה התחתונה, רוב מובהק מקרב הציבור הישראלי איננו תומך במתקפות על המוסדות ועל החירויות הדמוקרטיות.

ישראלים מכל הקבוצות חושבים שחברי הכנסת שלנו מנותקים מהעם, פועלים מתוך אג'נדות אישיות ולא לטובת הציבור. הרוב אף חושבים שבשנים האחרונות נחקקים בישראל חוקים אנטי דמוקרטים ומתנגדים ליוזמה ליטול מבית המשפט העליון את הסמכות לפסול אותם

לצד הביקורת של רוב מובהק על התנהלות הפוליטיקאים ועל ניסיונות הפגיעה בדמוקרטיה, ברור לחלוטין שהציבור הישראלי הוא גם ציבור אכפתי שרובו אוהב את המדינה ולא רוצה, למשל להגר ממנה. הציבור שלנו הולך לקלפי בשיעורים גבוהים יותר מאשר בדמוקרטיות אחרות ובהתאם ישראל מצויה בראש מדד ההשתתפות הפוליטית הבינלאומי. ולכן, למי שהטיל בכך ספק, מדד הדמוקרטיה מלמד שמנגנוני ההגנה והתיקון של הדמוקרטיה הישראלית מתבססים בראש ובראשונה על דעת הקהל שמחויבת באופן עמוק לתפיסות דמוקרטיות. מי, מבין הפוליטיקאים, שיתמיד בניסיונות להצר את צעדיה של הדמוקרטיה הישראלית הצעירה ימצא מולו ציבור ישראלי נחוש שימנע את זה ממנו. ההפגנות ברחוב רוטשילד בתל אביב הן דוגמה אחת לכך.

פורסם לראשונה ב-Ynet.