עצמאות וביטחון

אי אפשר לקרוא לאזרחים בהתרגשות להרים ראש, להניף דגל ולהיות גאים במדינה החזקה והעוצמתית שהפכנו להיות, ולהמשיך לפמפם לאוזן השנייה ללא הרף כי אנו אומת אודים מוצלים מאש וכי עלינו לזכור זאת כל העת

לאורך 70 שנותיה מלווים את כאבי הגדילה של מדינת היהודים אתגרים ביטחוניים. יודעת כל אם עבריה שחרף ההבטחות שתבטיח להם, כשילדיה יהיו גדולים, יהיה גם יהיה צבא. ואולם, בניגוד לנרטיב המוטמע חזור והטמע ולפיו לנצח נחיה על חרבנו ומה שהיה הוא שיהיה, השנים שחלפו מאז החל מאבקה של המדינה העברית על עצם קיומו של הבית, הביאו עמם שינויים משמעותיים בכל הנוגע לאיומים הביטחוניים המרחפים מעל פניה. המלחמות הגדולות איתן התמודדה ישראל בראשית ימיה אינן דומות למלחמותיה כיום המתמקדות בעיקר במאבק בטרור, בנטרול איומים לא קונבנציונאליים, ובעמידה אל מול אי יציבות אזורית. עצימות האיום משתנה כל העת, החזיתות שבהן נערכים מאבקיה משתנות גם הן, ולא כל מה שנתפס כהיעדר הגנה וביטחון, אכן כזה. בשנתה ה 70 ישראל של היום מוגנת יותר מבעבר, אך בטוחה אולי פחות מאי פעם. היא מוגנת היות שהקמנו את הצבא החזק ביותר במזרח התיכון וכלכלה משגשגת ומערבית, ולא פחות מכך- בזכות הסדרי השלום היציבים שאליהם הגענו עם מצרים וירדן, המחזיקים מעמד עשרות שנים. לעומת זאת,לחוסר ביטחונה אחראים לא רק אויביה אלא גם הנהגתה המתעקשת לתחזק את תחושת החרדה הקיומית ואזרחיה המשתפים פעולה עם התעקשות זו.

גם הצבא החזק ביותר אינו יכול להעניק לאזרחי מדינתו תחושת ביטחון אם אלה שומעים כל העת עד כמה חייהם כאן מוטלים על בלי מה, ואלף תקיפות מעבר לים לא יצליחו להביס חרדות של מי שמשכנעים אותו במלוא הרצינות שנערה לא חמושה בת 17 מהווה איום על חייליו. זוהי חלק מהמלחמה במאה ה-21 על התודעה, הלגיטימציה וניצחון הלכידות והנחישות.

האירועים הביטחוניים הרבים שקדמו לחגיגות העצמאות ממחישים פעם נוספת איך יכולה מדינה להתבשם בשיכרון כוח המאפשר לה להפציץ באישון לילה כור בסוריה ובה בעת להתפלש בתודעה חרדתית הגורמת לעומד בראש מערכת הביטחון שלה לגבות בציוץ בטוויטר פגיעה ביושבי אמבולנס בחסות מדיניות ״לא לוקחים סיכון״.

זוהי אחיזה בחבל בשני קצותיו, שראוי לה למדינה המצהירה על עצמה כמי שמעולם לא פתחה במלחמה ומעולם גם לא הפסידה באחת, להיפרד ממנה.

מדינה המתרברבת בצדק ביכולותיה המבצעיים ואשר שולחת תדיר מסרים לאויביה לבל יבחנו את סבלנותה, אינה יכולה להתנער ממחויבות לערכי מוסר בסיסיים בטענת צורך קיומי, או לבקש פטור מציות לחוקים בסיסיים כמו איסור פגיעה במפגינים, ככל שאינם מהווים סכנה, משל היה בידם של אלה לאיים על קיומה.

מדינה שיש לה הצבא החזק במזרח התיכון, יכולה להרשות לעצמה לקחת סיכונים. עם כוח גדול באה לא רק אחריות גדולה אלא גם מחויבות כזו.

אי אפשר לקרוא לאזרחים בהתרגשות להרים ראש, להניף דגל ולהיות גאים במדינה החזקה והעוצמתית שהפכנו להיות, ולהמשיך לפמפם לאוזן השנייה ללא הרף כי אנו אומת אודים מוצלים מאש וכי עלינו לזכור זאת כל העת.

נכון. המציאות הביטחונית מורכבת. התערערות היציבות מביאה עמה חששות כבדים באשר להתפתחויות העלולות להוביל למלחמה שגם אם אין ישראל חפצה בה, עליה להיות מוכנה לה. אך דווקא כל אלה מחייבים את אזרחי מדינת ישראל להבחין בין החובה להיות על המשמר ולעולם לא לקחת את קיומנו כאן כמובן מאליו, לבין התמכרות לשיח הקורבני כאמצעי להצדקת עוולות.

״ממדינה קטנה בודדה היית בן ליל לאגדה״ אומרות מילות הבית שהוסף לשיר הללויה לרגל חגיגות ה-70. הגיעה שעתה של מדינת ישראל להתחיל להאמין בעצמה, במציאות קיומה בשנת 2018 ולזכור שאם תרצה, דווקא אין זו אגדה.

פורסם לראשונה בהארץ.