האם ב-2023 תהיה ראש מועצה ערבייה?

בשנים האחרונות ישנה מגמת עלייה במספר הנשים הערביות שיוצאות לעבוד וללמוד באקדמיה, אך ייצוגן בפוליטיקה המקומית נשאר מאחור. החברה הערבית צריכה לעבור עוד דרך ארוכה בטרם נוכל לראות ראש עיר ערבייה

Flash90

בשנים האחרונות החלו הנשים הערביות לסדוק את תקרת הזכוכית בתחומים רבים. אם בתחילת שנות האלפיים, עמד שיעור התעסוקה בקרב נשים ערביות על כ-21%, כיום הוא עומד על 35.9%. גם באקדמיה הנשים הערביות הצליחו להגיע לכ-70% משיעור הסטודנטים הערבים במוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל, אבל אם יש משהו שהבחירות האחרונות ברשויות המקומיות הוכיחו לנו, הוא שבכל הנוגע לפוליטיקה, יש לנשים הערביות עוד דרך ארוכה ללכת.

הגורמים המרכזיים שמנעו ומקשים עדיין על נשים ערביות להשתלב בשוק העבודה הם איכות מערכת החינוך, מחסור בהזדמנויות עבודה ביישובים ערביים וריחוק ממוקדי התעסוקה, חוסר הסנכרון בין מערכת ההשכלה הגבוהה לצורכי שוק העבודה, חסמי שפה, אפליה, גזענות והיעדר תחבורה ציבורית נאותה. אלא שבנוסף לאלו ישנם גם גורמים תרבותיים כגון נישואים בגיל צעיר וגישות חברתיות שמרניות המגבילות נשים ערביות לתחומי עיסוק שנחשבים "צנועים". במחקר שערכתי, גיליתי למשל שבקרב נשים ערביות בגילאי 19-23 למעלה ממחצית מוגדרות כ"חסרות מעש" - לא עובדות, לא לומדות ולא נמצאות בהכשרות מקצועיות באופן קבוע. בשנים האלו רבות מהנשים הערביות עוסקות בהקמת משפחה ונשארות מאחור בתחום התעסוקה והקריירה. אחת הדוגמאות לשילוב הבעייתי בין היבטים תרבותיים-חברתיים שמרנים, היעדר גישה למוקדי תעסוקה במרחק סביר ורמת החינוך הנמוכה יחסית, היא העובדה שנשים ערביות רבות מוכוונות ללימודי חינוך במכללות, למרות שישנו עודף של למעלה מ-15,000 מורות בחברה הערבית.

היעדר השתלבות מספקת בעמדות מפתח ותפיסה שמרנית של מעמד האישה הם הבסיס לתקרת הזכוכית להשתלבות נשים ערביות בפוליטיקה.
מתחת לרדאר התקשורתי, שהתמקד בדרמה של בחירת ראש עיר גדולה אישה ראשונה בחיפה, בבית שמש וביישובים נוספים, אף אחד לא שם לב שבבחירות האחרונות נבחרו כ-25 נשים בלבד לכהן במועצה של רשות ערבית ואפס נשים ערביות נבחרו כראשות מועצה או עיר. היו שהתגאו בכך שהייצוג הנשי הוכפל ואף למעלה מכך, אבל האמת היא שברוב היישובים הערבים אין אפילו חברת מועצה אחת.

בשנים האחרונות ראינו יותר חברות כנסת ערביות, רק כיום מכהנות שלוש נשים כחברות כנסת מטעם הרשימה המשותפת. ראינו גם יותר ויותר נשים ערביות נכנסות לתפקידי מפתח במגזר הציבורי, כמו מרים כבהא, נציבת שוויון הזדמנויות בעבודה. ראינו יותר נשים ערביות הולכות להייטק ומובילות בארגוני חברה אזרחית, אבל דווקא בתוך הבית, לא הצלחנו להתמודד עם החמולות הגבריות.

החדשות הטובות הן, שבמערכת הבחירות האחרונה לפחות חל שינוי בשיח המדיר נשים בהשוואה לעבר. אבל בכדי שבבחירות הבאות יהיו חדשות הרבה יותר טובות שיתבטאו גם בקלפיות, צריך לפעול בשתי רמות.

ברמת המדינה, יש להשקיע במערכת החינוך בהסבר ובשינוי התודעה של הנשים והגברים על תפקידה של האישה באמצעות כלים חינוכיים שיתנו לתלמידים השראה חיובית. למשל, הנגשת ידע על ממשלות שוויוניות ברחבי העולם, על נשים מעוררות השראה בעמדות הנהגה ועל ערכים בסיסיים כמו שוויון וחופש הביטוי.

ברמת החברה הערבית עלינו, נשים וגברים כאחד, לא לבחור ברשימות שאין בהן נשים, אסור לנו להיות שותפות להדרתנו מהשלטון. לא פחות חשוב, אסור לנו לבחור ברשימות שאין להן אג'נדה שתיתן מענה לאתגרים שנשים ערביות מתמודדות איתם: חינוך ראוי, טיפול בבעיית האלימות, סיוע במסגרות לילדים שיאפשרו ליותר נשים לצאת ולפתח קריירה.

בשורה התחתונה, לא משנה כמה נתאמץ לשפר את מצבנו כחברה, זה לא יכול לקרות כל עוד אנחנו משאירים מחצית מהחברה שלנו מאחור ובייחוד בכל הקשור לזירה המקומית, שבה הנשים נוכחות אף יותר מהגברים.

פורסם לראשונה בדה-מרקר.