לזכרו של משה ארנס

איש אציל, פוליטיקאי המונע על ידי ערכים, מי שלעולם תוכו כברו, צנוע, חבר אמיתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

ביום ירושלמי גשום, חורף 1997, פגשתי את מישה ארנס בלובי של מלון שרתון. בפגישה זו הנחנו את אבן היסוד למאבק משותף בחוק "הבחירה הישירה". במהלך שנתיים וחצי, עד לנצחוננו ב-7 במרץ 2001, נאבקנו יחד, מישה כיו"ר העמותה שהקמנו לצורך זה ואני משמש לידו. העבודה המשותפת, מאד אינטנסיבית יש לומר, ביססה עבורי ועבור המכון שלנו חברות שהעמיקה עם אישיות יוצאת דופן – נעים הליכות, עקשן בליברליותו הבלתי מתפשרת, דבק במשימה ומעל לכל ישר דרך. יחד גייסנו מנהיגים מהקצוות השונים של הקשת הפוליטית בישראל, יחד נסענו לחו"ל לגייס משאבים למאבק, יחד תיכננו מהלכים שהביאו בסופו של תהליך, להחזיר את הדמוקרטיה הישראלית, פצועה ועתירת צלקות, אל המתווה של משפחת הדמוקרטיות הפרלמנטריות. מישה לא היה מסוג המנהיגים המנחים "מלמעלה" ושולחים את החפ"שים להתגולל בחפירות של שדה המערכה. לעולם נטל על עצמו משימות קטנות כגדולות – מנהיגות המשמשת דוגמא ומופת.

בחזית המאבק עמד מולנו מי שידו של מישה הייתה בהכנסתו אל הפוליטיקה – בנימין נתניהו. באחד מימי השלב הראשוני של המאבק יזמנו מסיבת עיתונאים משותפת עם שני ראשי ממשלה לשעבר – יצחק שמיר ושמעון פרס. משנכנסנו ללשכתו של הלשעבר הראשון, שמיר שישב בלשכתו בבית אמות משפט בתל אביב, אמר שמיר: "מישה, לא נפגשנו השבוע?" אכן ענה מישה, היינו יחד בפתיחת התערוכה של הפסלת נתניהו, והוסיף: "משפחה יוצאת דופן, הלא כן, יש בה פסלת, שופטת, היסטוריון חשוב, משפחה יוצאת דופן הלא כן?" "בדרך כלל" השיב שמיר...

החברות האמיצה נמשכה גם לאחר שהעמותה שהקמנו סיימה את תפקידה. לא הייתה פעם אחת שפניתי למישה להשתתף בדיוננו השונים והוא סרב. מבין אלה הרבים, אני מבקש להזכיר את דבריו שהעידו על ערכיותו בדיון על תיקון העוול לבדווים והחתירה לפתרונות שוויוניים עבורם.

הלך לעולמו איש אציל, פוליטיקאי המונע על ידי ערכים, מי שלעולם תוכו כברו, צנוע, חבר אמיתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה. יהי זכרו ברוך.