רק מזכויות אדם הכנסת התרחקה

בימים אלה שגרעין הליבה של הדמוקרטיה הישראלית ושלטון החוק עומדים בסכנה של ממש, נעים להיזכר בזמנים בהם עסקה הכנסת בקידום ערכים אלה ובזכויות האדם, ולא בניסיונות לחבל בהם

פרידן משה, לשכת העיתונות הממשלתית

"ואולי דווקא מתוך בסיס של הדדיות מפוכחת אפשר לבנות כאן עתיד ממשי יותר, ריאלי יותר. יש תקווה לדרך הזאת, לא רק למען הדור שלנו, אלא למען בנינו ונכדינו. הילדים היהודים והילדים הפלסטינים, אלה שעוד לא התחנכו לשנאה ולמדון ולחשדנות ואלה שעוד לא נולדו בכלל, מגיע להם ולכולנו לחיות בשלום ובביטחון, והאחריות שלנו היא לסלול להם את הדרך לכך" זהו נאומו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו בשנת 1998, בעת אישור הסכמי וואי.

לאחרונה פרסמה הכנסת את הספר "לכל הדעות" שבו 70 נאומים המייצגים 70 שנות כנסת, (בעריכת ד"ר משה פוקסמן-שעל). מדובר במסמך מרתק שיש בו כדי לתת פרספקטיבה על הפוליטיקה של פעם ועל הפוליטיקה של היום. על הפוליטיקאים של פעם ושל היום. אך מעבר להתרפקות על נוסטלגיה, הספר מהווה מעין ציר זמן המלווה את המדינה לכל שנותיה, ללא תיווך והיישר מפיהם של מנהיגיה ונציגי קבוצות האזרחים השונות.

מעניין לראות איך למרות פרספקיטבה של זמן, ישנן סוגיות שלא השתנו כלל, כמו סוגיית שירות הנשים בצה"ל. כך הרב קלמן כהנא (אגודת ישראל) בשנת 1949: "נדמה לי שיש כאן רצון לשוויון מדומה בין אנשים לנשים... האם אין משום בזבוז כוח אדם בשירות צבאי לאישה? .. האם לא חשוב יותר לנצל את כוח האדם שבאישה למטרות המתאימות לאישה?" והמענה שקיבל מפיה של עדה מימון (מפא"י) "כל אלה הדוגלים בשם כבוד האישה ומגבילים את צעדיה, אינם מוסיפים לה כבוד. בגיוס הקרוב, בהקמת צבא חלוצי בישראל, אל נא יגרע חלקה של האישה, שוות אנו בשותפות בבניין המולדת ובהגנה עליה."

מאידך, כמה שונה השיח שליווה את חוק הלאום, ובין השיח שליווה את אישור החוק הלאומי הראשון-במעלה – חוק השבות, כאן מפיו של שר הפנים משה שפירא (החזית הדתית המאוחדת) על חוק השבות: "...לא קמו זכויות יתר ומעמד בכורה של היהודים. לא יהיה הבדל כל שהוא ולא תהיה הפליה כל שהיא בין אלה שקיבלו את האזרחות בתור עולים ובין אלה שקיבלו אותה על פי אחת ההוראות האחרות של חוק האזרחות. דין אחד יהיה לכל האזרחים, בלי הבדל מוצא."
בעוד שכיום הכנסת מנסה שוב ושוב "להחיות" את עונש המוות, בעבר היה זה לגיטימי להסביר מדוע עונש מוות הוא עונש בלתי אנושי – כך מפי שר המשפטים יצחק רוזן "עם קבלת חוק זה נצעד גם אנו, הצעירה והקטנה במדינות, צעד הנובע מגישה הומאנית יותר לפושע; לא יהיה חלקנו עם הנוקמים והנוטרים במשפט, אלא עם הדוגלים בדגל רם של משפט צדקה וחסד. אנו לא נחפוץ במות הרשע, כי אם בשובו מדרכו וחיה."

כמו כן, על רקע התפיסה הרווחת כיום כאילו הכנסת לא הייתה מודעת כלל לכך שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו יהיה בהם כדי להגביל את סמכות החקיקה של הכנסת, במסגרת האיזונים והבלמים, מוכיחים נאומיהם של אמנון רובינשטיין ודן מרידור, שהיה אז שר המשפטים מטעם הליכוד, סביב אישור הצעות החוק של זכויות האדם ב-1992: "רבותי חברי הכנסת, אין היום כמעט מדינה שאין בה הגנה חוקתית כזו על זכויות האדם... מי שטוען, כמו חבר הכנסת מיכאל איתן, שמוכרחים לשמר את ריבונות הכנסת בכל מחיר, מתנכר לא רק לעקרונות האוניברסליים של זכויות אדם משוריינות, אלא גם עמדה של רוב רובה של הכנסת בעצם מ־1977 לרבות עמדת מפלגתו המובהקת..."
"אני מסיים את דבריי ואומר, שרק מי שבעיניו דמוקרטיה היא שלטון הרוב, נקודה, חושב שזו לא דמוקרטיה. מי שמבין דמוקרטיה, לפני בחירות ולפני שלטון הרוב היא דאגה לאותן זכויות, שגם הרוב לא יכול ליטול מהיחיד, ושהיא צריכה לאזן את הכוח של הרוב על ידי משטר של איזונים ובלמים, רק הוא מבין שאנחנו עוסקים היום בחוק שמבסס ומאשש את הדמוקרטיה בישראל, ומאשש את האיזון בין הרשויות..."

בימים אלה שגרעין הליבה של הדמוקרטיה הישראלית ושלטון החוק עומדים בסכנה של ממש, נעים להיזכר בזמנים בהם עסקה הכנסת בקידום ערכים אלה ובזכויות האדם, ולא בניסיונות לחבל בהם.