דמוקרטיה במבחן

ימים אלה הם ימי מבחן. מבחן לדמוקרטיה, מבחן לערכי המדינה – האם אלה ערכי שנאה או ערכי שוויון? האם אלה ערכי שלטון חוק או ערכי שלטון הרחוב? גם את המבחן הזה חייבת המדינה לעבור, משום שאין ברירה אחרת, אם רוצים שהיא תמשיך להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בימים אלה בשעת מבחן. ארועים בטחוניים ומצבי חירום הם מבחן לכל דמוקרטיה. ישראל חייבת להלחם בטרור בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותה. לציבור ולמנהיגיו יש תפקיד נוסף, חשוב לא פחות – לשמור על האופי הדמוקרטי של המדינה ובעיקר על יחס של שוויון בפני החוק כלפי מיעוטים, והגנה על חפים מפשע מפני התנכלות, מעשי נקם ולינץ'.

השסע היהודי-ערבי נמצא במוקד מבחן זה, וימים אלה הם ימי פריחתם של מלבי הגזענות והשנאה, הקוראים לתגובות קשות נגד המיעוט הערבי כולו, להנהגת ממשל צבאי, לפטר עובדים ממקום עבודתם, והסלוגן שהפך ויראלי "לשנוא ערבים זו לא גזענות, זה ערכים".

חשוב לזכור שהערבים אזרחי ישראל יהיו כאן גם ביום שאחרי ההסלמה הנוכחית, וכפי שאומר הנשיא ריבלין "נועדנו לחיות יחד". בימים כאלה ראוי להיזכר בדברים שנאמרו על ידי מנהיגים ציוניים – ודווקא מנהיגים מהימין – על היחס הראוי כלפי הערבים אזרחי המדינה.

זאב ז'בוטינסקי, שבשירו הידוע ייחל לרגע "שָׁם יִרְוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע וָאֹשֶׁר בֶּן-עֲרָב, בֶּן-נַצֶּרֶת וּבְנִי", לא הסתפק בשירה אלא אמר כך מפורשות:

"גם לאחר יצירת הרוב העברי יישאר תמיד בארץ ציבור ערבי גדול. ואם לחלק הזה של תושבי הארץ יבואו בזמן מן הזמנים ימים רעים, אז כל הארץ תישא בעול הסבל. מצבם האיתן של הערבים במובן הפוליטי, הכלכלי והתרבותי, יישאר, לפיכך, לנצח נצחים התנאי העיקרי למצבה הבריא והאיתן של ארץ ישראל כולה. " (בדרך למדינה, "מה רוצים הציונים הרויזיוניסטים", 298).

ז'בוטינסקי הבין, אם כן, שהדרך היחידה להביא יציבות לחיים בארץ ישראל (ובמדינה שבדרך) היא מצב שבו הערבים ישגשגו כלכלית ותרבותית, ישולבו במוסדות המדינה ויזכו ליחס שיוויוני מוחלט מהמדינה:

"אנו כולנו, כל היהודים והציונים מכל הזרמים, רוצים בטובתם של הערבים הארצישראליים. אין אנו רוצים להוציא אף ערבי אחד הן מן הגדה השמאלית והן מן הגדה הימנית של הירדן. אנו רוצים שישגשגו גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית. את משטרה של ארץ ישראל העברית הננו מתארים לעצמנו באופן כזה: רוב האכולוסיה יהיה עברי, אולם שיווי זכויותיהם של כל האזרחים הערביים לא זו בלבד שיובטח, אלא גם יוגשם" (בדרך למדינה, "שולחן עגול עם הערבים", 245).

גישתו של ממשיך דרכו של ז'בוטינסקי, שכן זכה לקחת חלק בהקמת המדינה, ולאחר שנים רבות של הובלת האופוזיציה לשרת כראש ממשלתה, מנחם בגין, לא היתה שונה. בגין היה ממובילי היוזמה לביטול הממשל הצבאי, בשורה של נאומים בכנסת מחה על השימוש בתקנות שעת חירום ותבע מתן זכויות שוות לערבים אזרחי המדינה:

"אם אנחנו נותנים להם שוויון זכויות כזה בתוכן, משום מה עלינו ליטול את הכוח המוסרי שכבר קיים במדינתנו? ועל ידי מה? על ידי המשכת קיומו של הממשל הצבאי ההופך את כל הקערה על פיה. הערבים במדינתנו מתקדמים מבחינה כלכלית, לומדים, מקבלים השכלה, נעים באופן חופשי למעשה, יושבים בכנסת, מדברים ערבית, ובצדק. כולנו הסכמנו לכך, כי מאז נטלנו לידינו את דגל ציון, אנחנו מאמינים שבמדינת היהודים צריך להיות ויהיה שוויון זכויות לכל אזרחיה ללא הבדל דת, לאום ומוצא." (נאום בכנסת 20.2.1962).

יש לזכור, בהקשר זה, את את הכתוב במגילת העצמאות, שהיא המסמך המכונן של המדינה. אתה ההבטחה אותה קיבלו עליהם האבות המייסדים, לקיים:

"[מדינת ישראל] תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות"

"אנו קוראים – גם בתוך התקפת־הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים."

כאמור, אלה הם ימי מבחן. מבחן לדמוקרטיה, מבחן לערכי המדינה – האם אלה ערכי שנאה או ערכי שוויון? האם אלה ערכי שלטון חוק או ערכי שלטון הרחוב? גם את המבחן הזה חייבת המדינה לעבור, משום שאין ברירה אחרת, אם רוצים שהיא תמשיך להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית.